הרועה - סיפור חייו של אריאל שרון | 26

לאמפיתיאטרון שבו ניצב כעת חנוט בז`קט ובעניבה. תוך כדי הנאום,
חזרו אליו התמונות הטראומתיות מקרב לטרון: קליע הרובה
שפילח את בטנו; הכפריים הפלסטינים החמושים, שרצחו בזה אחר
זה את חייליו הפצועים של הקצין הזוטר אריאל (אריק)
שיינרמן (שרון) בן ה‑20; בזיזת הגופות; החום הנורא; הזבובים
והברחשים שהתנפלו על הפצע הפתוח; ומסע ההיחלצות שממנו יצא
בחיים רק בנס. הקרב הזה, שבו כמעט קיפד את חייו, יהפוך לאחד
האירועים המעצבים בדרכו של אחד האישים המשפיעים ביותר במזרח
התיכון ובעולם כולו לימים. זהו הקרב, שבו התגלה לראשונה מי
שעתיד להיות אחד הגנרלים המהוללים ביותר של צה"ל, כלוחם קר
רוח, חסר כל פחד וכמנהיג. פעמים רבות בהמשך הקריירה הצבאית
והפוליטית רוויית המשברים של שרון, כמו גם באסונות הנוראיים
שיחווה בחייו הפרטיים, הוא ישחזר שוב ושוב את הרגע שבו הצליח
"לקום מן המתים" בלטרון וישאב משם את הכוח לאסוף את השברים
ולחזור בגדול כמו עוף החול. קרב לטרון החל בלילה שבין 24
ל‑25 בחודש מאי 1948, עשרה ימים בלבד לאחר שראש הממשלה
הראשון, דוד בן‑גוריון, הכריז על הקמת מדינת ישראל ושבעה
צבאות ערב תקפו סימולטנית את המדינה הצעירה מכל עבר. כבר
בימים הראשונים ללחימה הצליח הלגיון הירדני לכתר את העיר
ירושלים, ולמנוע אספקת מזון, מים, תרופות ונשק לכ‑100 אלף
תושבי השכונות היהודיות הנצורות. גדוד 4 של הלגיון הירדני,
מתוגבר באנשי כנופיות פלסטיניות, התמקם במתחם לטרון שכלל את