הרועה - סיפור חייו של אריאל שרון | 25

טראומת לטרון ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, עמד
על הבמה באמפיתיאטרון של לטרון. מאות המורות והמורים,
שהאזינו לדבריו, הבינו מייד שמדובר בנאום בעל משמעות היסטורית
נדירה. אחרי הכול שרון הוא ראש הממשלה הראשון ממחנה הימין
בישראל, שהצהיר במעמד הזה בפומבי על הסכמתו להקמת מדינה
פלסטינית ממערב לנהר הירדן. "מדינת ישראל", הכריז שרון בעוד
השמש שוקעת מעליו במערב, "רוצה לתת לפלסטינים מה שאף אחד
לפניה לא נתן להם: אפשרות להקים מדינה. לא הטורקים, לא
האנגלים, לא המצרים ולא הירדנים נתנו להם אפשרות כזאת". מה
שלא ידעו רוב אנשי החינוך, שהתקבצו באותו יום ראשון ה‑23
בספטמבר 2001 באתר ההנצחה של חיל השריון הישראלי בלטרון, הוא
שבעצם ההכרזה על נכונותו להכיר במדינה פלסטינית דווקא במקום
הזה - סגר אריאל שרון מעגל אישי. לא במקרה הוא בחר להצהיר
על החלטתו להגיע לפיוס היסטורי ישראלי-פלסטיני ולחלוק את
גבולות הארץ בין שני העמים דווקא במקום הזה. לא במקרה הוא
החליט להרוג את "האני המדיני" הניצי שלו בשלושים השנים
האחרונות, ולהסכים להקמת מדינה פלסטינית בניגוד גמור למצע
האידיאולוגי של מפלגתו הליכוד, דווקא בלטרון. באותם רגעים, שבהם
עמד ראש הממשלה שרון מאחורי דוכן הנואמים, נדדו מחשבותיו
53 וחצי שנים אחורה, לאחד הביזיונות הגדולים ביותר של
צה"ל במלחמת השחרור - קרב לטרון. שרון נזכר איך שכב אז על
האדמה, תשוש ושותת דם, במרחק של כמה מאות מטרים בלבד מתחת