סיפורים שקראו באמת | 4

אמרה לי. "את תינוקת," אמרתי לה, "זה לא אחראי
מצידי." "אני בת שלושים וחמש, גם לי לא היה פשוט כל ההיריון הזה.
יאללה, תביאי שאכטה," היא אמרה לי, מושיטה את הידיים הקטנות
שלה לכיוון הג'וינט. מאז הלידה עברו כמעט חמש שנים, ואני
חייבת לציין שתקווה היא הדבר הכי טוב שקרה לי. כשאני שמה
אותה בגן אני מתגעגעת אליה רצח. בזמן האחרון שמתי לב שהיא
חוזרת עצבנית מהגן, לא רוצה לשחק או להזמין חברים
הביתה. ניצן, הגננת שלה, גם הזמינה אותי לשיחה לפני שבועיים.
"תראי, יש המון בעיות עם תקווה לאחרונה. היא נשכה את עדי
ומשכה לסיוון בצמה." "מה את רוצה מהילדה?" שאלתי אותה,
"היא עוד רגע מחליפה קידומת לארבעים, את יודעת איך אני
הייתי לפני גיל ארבעים? איזה משבר חוויתי?" "אני מבינה,
אבל..." היא התחילה להגיד. "אל תגידי לי שאת מבינה. את בקושי
בת שלושים וארבע." "תקווה פורקת כל עול וזה לא יכול
לצאת על ילדים אחרים," היא אמרה. "ומה איתה? גם היא ילדה!
גם ככה קשה לה, היא רואה בערב סרטי דוקו והחברים שלה בגן
חושבים שסמי הכבאי ממש מגניב. איפה ההכלה של הילדה שלי?!"
שאלתי אותה. סתומה בלחץ הניצן הזאת, לא מבינה כלום
בגננוּת. כשחזרתי הביתה תקווה בהתה בטלוויזיה ופיצחה גרעינים. "עוד
חודש את בת ארבעים. איך נחגוג לך? רוצה לעשות מסיבה עם
הילדים בגן?" שאלתי אותה. "החלקת על השכל? מה אני אעשה עם
הילדים מהגן?" היא ענתה לי. "אז מה נעשה? ארבעים זה לא סתם