סיפורים שקראו באמת | 3

תקווה אני זוכרת איך ברגע שסיימתי להכין לי כוס תה,
ירדו לי המים. כושלאמאשל מרפי. הגעתי למחלקת יולדות עם
צירים, אבל האחות עמדה שם בלי לזוז ורק הסתכלה על התיק
הרפואי שלי, ואז עליי, ושוב על התיק. "תשמעי, חמודה," אמרתי
לה, "אני עוד שנייה יולדת. בואי אני אחסוך לך – אני
רווקה, לא היו לי לידות או הריונות קודמים, אני בת שישים
ושלוש, כן, זה לא הגיוני כי נגמר לי המחזור לפני שתים־עשרה
שנים, גם אני לא מבינה איך ההיריון הזה קרה מזיון אחד מסכן.
עכשיו אפשר להתקדם?" בחדר הלידה אמרו לי לדחוף, אבל לא היה
צורך, הרגשתי שהתינוקת עוזרת לי ממש. היא בעצם דחפה את עצמה
החוצה לבד ואני חייבת להגיד שזאת הייתה הקלה, כי בגיל שישים
ושלוש האגן שלי כבר לא תפקד כמו פעם. ברגע שהיא יצאה ראיתי
על הפנים של המיילדת שמשהו לא נראה לה. מה כבר יכול לצאת
מהביציות הזקנות שלי, חשבתי לעצמי, רוב הסיכויים שיצאה לי ילדה
עם פיגור. אבל היא לא יצאה עם פיגור, היא פשוט יצאה
בהלימה לגיל שלי, או כמו שהרופא הסביר לי, "הטבע יודע לפצות
על טעויות. לא הגיוני שאישה בגילך תגדל תינוקת, אז לפי
כל המדדים שלנו היא נולדה בת שלושים וחמש, רק בגוף של
תינוקת." קראתי לה תקווה, על שם הסבתא שלי, עליה השלום. "אני אוהבת
את השם הזה," אמרה לי תקווה. היה לה קול מוזר וצפצפני,
אבל אפשר להבין, בכל זאת היא הייתה ניו־בורן. בדרך הביתה
הדלקתי לי פייסל. "תעבירי קצת, אל תעשני כמו קמצנית," היא