סיפורים שקראו באמת | 5

יום הולדת..." אמרתי לה. "בואי נצא לקרוז," היא אמרה,
"את תוכלי ליהנות עם אנשים בגילך ואני אמצא מישהו לשתות
איתו שלא יירדם לי אחרי עשר דקות," וסוף־סוף היא חייכה
קצת. אז סגרתי לנו קרוז, מה קרה? שתיהנה. איך אני אוהבת
את הילדה הזאת. נכון שלפעמים היא שותה ומעשנת כמו חמור
ולא אכפת לה (כי יש לה עור ומטבוליזם של ילדה בת חמש),
אבל בסך הכול היא מותק של ילדה, ולא קל לה. גיל ארבעים זה
גיל שמערער אותך, ובגלל זה אני לא עושה עניין אם הגננת
מספרת לי שהיא נשכה איזה ילד או דפקה למישהו קובייה
בראש. היא בסך הכול ילדה, זה יעבור. מניאק יש לי ילד
מניאק. לא סתם כזה של גיל ההתבגרות, שזורק את התחתונים שלו בחדר
ולא מוריד כלים מהשולחן. מניאק אמיתי. רק בן תשע וכבר צבר
פז"ם במניאקיות. לפני חודש המניאק בן מניאקית (גם לאמא
שלו לא חסר) חזר מבית הספר עם איזו אישה גבוהה בחליפה עם
שיער קצוץ צבוע לאדום. ככה אני בדיוק מנגב חומוס עם חמוצים
ומטבוחה על השולחן במטבח, והמניאק נכנס איתה ואומר לי, "אבא,
זאתי העורכת דין שלי, גברת אכשטיין." "אפשטיין," היא
תיקנה אותו והניחה את תיק המסמכים שלה על השולחן ליד
המטבוחה. רציתי להגיד משהו, אבל בדיוק לקחתי ביס גדול מדי מהפיתה כי
הייתי רעב מת, אז האפשטיין הזאת המשיכה. "אדון לוי, מרשי
טוען שאתה מלין את שכרו." בלעתי את הביס מהר מדי וכמעט
נחנקתי, אבל הצלחתי לענות לה, "תקשיבי אפשטיין, לא אדוני ולא