החיים שלפני | 3

אימא צחקתי כשראיתי את הפנים שלי בפעם הראשונה. קרני
שמש בודדות חדרו מבעד לעננים באותו בוקר קר. סיקרנו אותי
נצנוצי אור שראיתי ממרחק. לדוכנים העומדים דרך קבע בשוק
שנמצא בכיכר המרכזית בעיר, הצטרפו דוכנים של צוענים נודדים.
על אחד מהם היו פרושים צעיפים צבעוניים ולצידם חפצים
ובגדים משומשים. בצעיפים שובצו מראות קטנות, סביבן רקומים
עיטורי עלים ירוקים שמהם מציצים פרחים צהובים קטנים, ומעליהם
מרחפות ציפורים צבעוניות. התבוננתי לתוך אחת המראות הקטנות
ששובצו בצעיף גדול. אף פעם לא ראיתי איך אני נראה, אפילו לא
ידעתי שאני נראה כלל. אמי הייתה כל עולמי, ניסיתי לשמח
אותה, לזכות בחיוך שלה, ואולי לקבל חיבוק. כך התקיימתי מיום
ליום. התקרבתי לגיל חמש וכבר יותר משנה שביליתי את ימיי
בשוק, בין סוחרים וקונים שמבקרים בו. עסקתי בניסיון מתמיד
להשיג דבר מה לאכול ומדי פעם, כמו בפעם הזו, זכיתי להשתובב
מעט, כפי שילדים עושים. בפניי שראיתי במראה נותרו שרידים
מהמראה שהיה לי בחיי הקודמים, שם הייתי ילד ראשון למשפחה
בטיבט. בעיניי נותרה זווית שהזכירה עיניים מלוכסנות של בני
אסיה. צבע העור שלי כהה שלא כמו אצל רבים מבני אוקראינה בה
נולדתי. אז לא ידעתי שקיימות יבשות אחרות, לא ידעתי על עוד
ארצות, הכרתי רק את השוק, את מגדל הכנסייה שעמד במרכזו, את
הדרך לנהר ואת הגשר שמתחתיו נמצא המחסן בו גרנו אימא ואני.
היא לא הרגישה בטוב, רוב הימים הייתה שרועה על המיטה