אימא
צחקתי כשראיתי את הפנים שלי בפעם הראשונה. קרני שמש בודדות חדרו מבעד לעננים באותו בוקר קר. סיקרנו אותי נצנוצי אור שראיתי ממרחק. לדוכנים העומדים דרך קבע בשוק שנמצא בכיכר המרכזית בעיר, הצטרפו דוכנים של צוענים נודדים. על אחד מהם היו פרושים צעיפים צבעוניים ולצידם חפצים ובגדים משומשים. בצעיפים שובצו מראות קטנות, סביבן רקומים עיטורי עלים ירוקים שמהם מציצים פרחים צהובים קטנים, ומעליהם מרחפות ציפורים צבעוניות. התבוננתי לתוך אחת המראות הקטנות ששובצו בצעיף גדול. אף פעם לא ראיתי איך אני נראה, אפילו לא ידעתי שאני נראה כלל. אמי הייתה כל עולמי, ניסיתי לשמח אותה, לזכות בחיוך שלה, ואולי לקבל חיבוק. כך התקיימתי מיום ליום. התקרבתי לגיל חמש וכבר יותר משנה שביליתי את ימיי בשוק, בין סוחרים וקונים שמבקרים בו. עסקתי בניסיון מתמיד להשיג דבר מה לאכול ומדי פעם, כמו בפעם הזו, זכיתי להשתובב מעט, כפי שילדים עושים.
בפניי שראיתי במראה נותרו שרידים מהמראה שהיה לי בחיי הקודמים, שם הייתי ילד ראשון למשפחה בטיבט. בעיניי נותרה זווית שהזכירה עיניים מלוכסנות של בני אסיה. צבע העור שלי כהה שלא כמו אצל רבים מבני אוקראינה בה נולדתי. אז לא ידעתי שקיימות יבשות אחרות, לא ידעתי על עוד ארצות, הכרתי רק את השוק, את מגדל הכנסייה שעמד במרכזו, את הדרך לנהר ואת הגשר שמתחתיו נמצא המחסן בו גרנו אימא ואני. היא לא הרגישה בטוב, רוב הימים הייתה שרועה על המיטה ולפעמים שמעתי אותה בוכה.
לא העסיקו אותי שאלות כמו 'למה אין לי אבא?' או 'למה אין לנו בית?' לא ידעתי שאפשר לחיות אחרת. נוכחותו של אבי בחיי ניכרה בעצב שחשה אימי על שנותרה בלעדיו. עבורי היה איש דמיוני שאימא מאוד רצתה שיהיה בקרבתה, אך מזלה לא שיחק לה ולא התאפשר הדבר.
הוא היה חייל בצבא של אוליגרך שנהג להשתעשע במלחמות חסרות תכלית עם בעלי ממון אחרים. רבים מחבריו נהרגו באחד מהקרבות האוויליים על חלקת אדמה קטנה, שליטה על נתיב עגלות צדדי או פלג מים צר שהוסט נתיב זרימתו. חופשה שקיבל אחרי חודשי לחימה ארוכים בחר לעשות בקייב, בה ניתן להשתכר כהוגן ולבלות עם נשים צעירות. תכניותיו, כך נראה, לא יצאו לפועל. בעודו מחפש את דרכו למרכז העיר, הבחין באישה צעירה. היא נשאה תיק, אולי שק, שהיה גדול מחצי גופה. דחף לא מוסבר הניע אותו להיחלץ לעזרתה. במהלכה של שיחה קצרה שלא נאמר בה רבות, קבעו להיפגש שוב בערב.
הוא הציע לה לשתות יחד והיא הסכימה, למרות שמעולם לא ביקרה באחד המקומות בהם מגישים משקאות. עד אותו ערב היא נהגה לשתות רק מים לפעמים, בימי החורף הקרים אחזה בידיה כוס תה ורק פעמים ספורות זכתה לשתות מיץ פירות. יחד שתו בירה מקומית והיא נהנתה מהחוויה עצמה – לעשות כמנהג אישה בוגרת שאינה שייכת כבר לבית הוריה ואינה מחוייבת עוד לדרכם.
היא אהבה את יחסו הטוב אליה, את העדינות שהייתה שזורה בחספוס החיצוני שלו, את מראה פניו המביעות טוב ואת עצם היותו חייל לוחם. כל שנותר להשלים ביציאתה לבגרות מימי נעוריה ולהעניק ביטוי לחירותה, הושלם בלילות שלהם יחד ובמעשים של אהבה.
הוא כמעט שכח שחופשתו קצובה ולא נותרו ימים רבים עד תומם של שלושת חודשי החופשה לה זכה אחרי שלוש שנים במהלכן סיכן את חייו כמעט בכל יום. אז הם כבר ידעו כי הם מתעתדים להיות הורים והוא שכר חדר עם מרפסת שצופה אל הנהר ושילם את דמי השכירות לשנה מראש. הימים חלפו ומועד סיומה של החופשה הסתיים. אם לא היה חוזר, עונש מוות היה רודף אותו ואת שכרו שבו תלה את עתיד המשפחה, לא היה מקבל.
עם חזרתו לצבא בו שירת, הפכו האירועים להיות סוערים. ריבוי מריבות ומלחמות קטנות מנעו ממנו לבקר את אשתו הצעירה ובהמשך גם את בנו שנולד מבלי שיהיה נוכח במעמד לידתו. אימי הצעירה נותרה לבדה, בן זוגה רחוק ממנה במקום בו עלול למצוא את מותו בכל יום. הוריה הכפריים, בהם מרדה, יהיו האחרונים אליהם תיפנה במצוקתה.
שנה חלפה מאז עזב ולא שב. רחמנות או אולי תקווה שאימץ בעל הדירה מתקוותה של אימי בדבר שובו של בעלה, תמה. שישה חודשים נוספים של מגורים באותו חדר עם מרפסת שצופה לנהר תמו גם כן. מחסן קטן מתחת לגשר, ששימש פעם פקח לתנועת העגלות, הפך להיות מקום מגוריה של אישה צעירה עם תינוקה הרך. המים קפאו במשך כל ימי החורף בברז שהיה בו, סגרה עליו דלת עץ כבדה שאינה אטומה לרוח ולא הייתה בו מרפסת ואף לא חלון.
עצבותה של אימי גברה מאז עברנו לשם ואל בדידותה נוספו השפלה וכישלון. היא עשתה רק מעט שנדרש עד הגיעי לגיל שנתיים לערך ומאז ידעתי לעשות כמעט הכל בעצמי. לפעמים רעשי גלגלי כרכרות שנעו מעל הגשר, היו אלה שחוללו התרחשות והעניקו למקום חיים. היו פעמים בהן דמיינתי את המקומות אליהם נוסעים האנשים בעגלות, ילדים שנוסעים לבקר את הוריהם, בנים שחוזרים אל ביתם, או אנשים שמעוניינים להכיר מקומות חדשים בהם גרים אנשים אחרים. יכולתי לזהות לפי רעש הגלגלים אם היו אלה עגלות קלות ששימשו לתנועה בעיר או עגלות גדולות שנועדו למסעות רחוקים. אלה ריגשו אותי במיוחד. לא היו רבות כאלה ובכל פעם שחלפה מעל ראשי אחת כזו, יכולתי לחוש ברפיון והקלה.
בכל בוקר יצאתי לשוק אחרי שבירכתי את אימי וקיוויתי שתושיט יד אליי, תענה לי או אולי אפילו תחבק אותי. עוד לפני שהגעתי לגיל ארבע כבר ידעתי להשיג את כל צרכיי, ידעתי כיצד לשוחח עם אנשים והתחבבתי על בעלי דוכנים רבים בשוק. לפעמים סייעתי לרוכלים בדוכנים בדבר מה ולפעמים פשוט ישבתי במקום מוגבה, צפיתי, האזנתי והייתי ערני לנעשה. הרוכלים שמחו לקראתי ומבלי שביקשתי נתנו לי לאכול כל יום. בחלוף העונות הלבישו אותי בבגדים מתאימים, כל אחד מהם אימץ אותי בחלקו. בכל ערב הבאתי אל אימי את שאספתי עבורה, לפעמים תפוח אדמה או ירק אחר, לעיתים רחוקות פרי או בשר מיובש ופרוסת לחם כששיחק המזל.
היה זה יום יפה בתחילתו של חודש אפריל. הקור העז שהכאיב כל כך במהלך החורף האחרון התפוגג. אימי הייתה שקטה וחסרת תנועה עוד יותר. מידי פעם שמעתי את יללות בכיה בוקעות מתוך בטנה. בירכתי אותה לשלום באותו בוקר ויצאתי אל השוק בציפייה ליום מוצלח. קרני השמש והאביב שהגיע הישרו אווירה חגיגית. הייתה לי ידיעה פנימית כי מהלך קורות חיי עומד בפני תפנית משמעותית.
היה זה יום מיוחד. על הדוכנים נפרש מבחר גדול של סחורות. ירקות, פירות, לחמים ודברי מתיקה, לצד בגדים צבעוניים, צעיפים ואריגים ממקומות רחוקים. היו גם תכשיטים, שעונים, כריות, מיני שיקויים, כלי עבודה קטנים ודברים שלא ידעתי לזהות. השמש זרחה, קונים רבים פקדו את השוק וביטאו את שמחתם בקניות מעבר לרגיל. באותו יום זכיתי למתנות רבות ששימחו אותי מאוד. את הממתקים טעמתי בו במקום. קיבלתי מהקצב, שחייך אליי, כמה חתיכות בשר מעושן שנותרו אחרי שנמכרה כל תכולת הדוכן. כהוקרה על רצונו הטוב אכלתי אותן שם במקום. שמרתי לאימי תפוח ירוק שידעתי שהיא אוהבת וגם כמה פאות לחם קשות שהייתה נהנית ללעוס.
מיהרתי בדרכי חזרה אל אימא. לא יכולתי להתאפק, מילאו אותי התרגשות וציפיה לראות אותה שמחה על המתנות שהבאתי לה. ככל שהתקרבתי אל הגשר רצתי מהר יותר. הדלת הייתה סגורה, כפי שהשארתי אותה בבוקר עם צאתי. כך ידעתי להבחין אם אימי יצאה לרגע לנשום מעט אוויר צח. ביום יפה כזה, נראה שנותרה במיטתה.
התקרבתי אליה, תנוחת גופה נותרה כפי שהייתה בבוקר עת בירכתי אותה לשלום. קראתי אליה 'אימא חזרתי' וסיפרתי לה בהתלהבות על קורות היום הנהדר שהיה לי. אז הוצאתי מכיסי את התפוח היפה ששמרתי וקרבתי אותו אל עיניה. היא לא הגיבה, לא ענתה לי ואף לא נאנחה. שמתי את התפוח הירוק בידה החיוורת, ידעתי שתשמח למתנה. היא לא אחזה בו, לא חשתי כל תזוזה בגופה. בשתי ידי הקטנות סגרתי את אצבעות כף ידה השמאלית על התפוח, ניסיתי להניע את היד שלה ולקרב את התפוח אל פיה, אך זה נשמט ונפל על הרצפה.
אותו לילה הייתה הפעם הראשונה שלא ישנתי לצידה. לא חשתי בחום גופה אך הרגשתי כי היא עדיין שם איתי. אך עדיין לא פקדו אותי צער או בכי על כי אינה מצויה עוד בגופה, אז מילאה אותי תחושה של ריק שגדל מרגע לרגע והפך להיות חלל גדול מולו אני עומד חסר אונים.
בבוקר שלמחרת לא מיהרתי לצאת אל השוק, אלא המשכתי לשכב מכוסה בשמיכות ושקים שקיבצתי בפינת המחסן. אז עדיין לא הכרתי בשינוי שהתחולל בחיי. במחשבותיי המשכתי לחפש דרך לחזור אל שיגרת יומי ואל השוק והרוכלים שאוהבים אותי. מעט אחרי שעת הצהריים הגיעה אל המחסן סבתא אינה שמוכרת צעיפים בשוק. בעלי הדוכנים שהיו רגילים לנוכחותי בשנה האחרונה, חשו בחסרוני ואחזה בהם דאגה. שמעתי אנחת רווחה ארוכה, אחריה היא התקרבה אליי במהירות וחיבקה אותי חזק. כל כך רציתי לקבל את החיבוק הזה מאימא, בכל יום כשיצאתי אל השוק ובכל ערב עת חזרתי אליה. כל כך ייחלתי למגע חם ואוהב כמו זה והנה חושיי כהים וגופי מתנועע כאומר 'הניחי לי, אני רוצה להיות לבד'.
היא הרפתה מעט והפנתה את ראשה הצידה, כנראה הבחינה בידה של אימא מבצבצת ממיטתה. אז חיבקה אותי עוד יותר חזק, וכמעט נעצרה נשימתי בין ידיה שהיו מורגלות בהנפת ארגזים כבדים ושולחנות. צרחה מחרישה נפלטה מפיה, והיא אחזה בידי, גררה אותי ממקומי ושם, ליד הגשר, המשיכה לצרוח בקולי קולות. קרני השמש סינוורו את עיניי ולא יכולתי לראות דבר. חשתי רפיון, גופי כבר לא התנגד לאחיזתה, ראיתי כיצד נתיבי חיים בהם הלכתי, ממני מתרחקים. שמעתי אנשים מדברים בסביבתי אך לא הבנתי את הנאמר.
רבים התקהלו מתחת לגשר ליד פתח המחסן, ולפעמים דיברו והצביעו לכיווני. שני אנשים בעלי גוף, לבושים מעילים שחורים, הפחידו אותי. גם הסוס שגרר את עגלת העץ השחורה שלהם היה מפחיד ומגושם. הם לקחו את אימא ממני והניחו אותה בגסות בעגלה. רציתי שכולם ילכו, רציתי לחזור אל מקומי, לסגור את הדלת ולשקוע שוב בפינת החדר בין השמיכות והשקים. אישה שאני לא מכיר מסרה לידיי כמה מעטפות מאוגדות בחוט. אז עוד לא ידעתי כי היו אלה מכתבים שכתב אליה אבי ממקום הימצאו.
הוא, בעלה של אימי, אחרי שחזר לשרת באותו צבא קטן, חש בסכנה. בשונה מתקופת חייו עד לאותה חופשה, חייו הפכו להיות בעלי ערך בעיניו – הייתה לו אהובה ובן שזקוקים לו. באחת ההתקפות בהן השתתף, נתבקשו חבריו והוא יחד איתם, לכבוש את אחוזתו של אוליגרך שכן, גם הוא עשיר, גאוותן ועקשן. גם לו היה צבא של לוחמים שנשבעו להגן על חייו.
האוליגרך שאצלו שירת רחוק מבנו ואשתו הצעירה, נהג לבלות עם אותו אחד, להשתכר, להמר ולהשתעשע עם נערות. הם פיתו אותן להתמסר אליהם בהבטחה לחיים טובים יותר בחסות כספם וכוחם. גורלן של אותן בנות היה מר, חייהן התקצרו כמו חייהם של אותם חיילים צעירים שלחמו עבורם, ואם האריכו ימים היו אלו חיי סבל וצער על טעות שעשו וזיכרונות מרים שכל חייהן לא הרפו מהן.
אותם שניים, השתכרו כהוגן בפעם האחרונה בה בילו יחד. סוגרי פיהם, שממילא היו רופפים, נפתחו עוד. אותו אחד רצה לקחת את אשתו של האדון, לבלות איתה ולנהוג בה כפי שנהג בנערות איתן נהגו להשתעשע. הוא לא ידע כי האדון חצץ בין תענוגות ושעשועים לאהבתו ומשפחתו, כי הוא לא ידע אהבה מעולם. קרב קשה פרץ בין השניים, תחילתו דברי רבב, המשכו חילופי מהלומות. עם עלות השחר הצטרפו לוחמים רבים משני הצדדים. דם רב נשפך בזירת הלחימה, גוויות רבות היו מוטלות בשני המחנות ונשותיהם של השניים נרצחו.
אז, ברגע אחד הוא, אהובה של אימי, הבין כי גם חייו עלולים להסתיים במערבולת האירועים, ללא תכלית או משמעות. הוא לא רצה לצער במותו המיותר את אשתו הצעירה ואת בנו שלא הכיר. הסוסים משכו את העגלה בה נהג הרחק מזירת הקרב והוא לא עצר בעדם. כשעמדו לנוח ידע כי הם רחוקים דיים ודינו, אם ייתפס, מוות בעינויים. הוא האיץ בסוסים להמשיך לרוץ מהר.
הוא שהה שבועות ביערות, עבר לעיר אחרת, משם המשיך בחיפוש מקום בו אף אחד לא יכיר אותו, מקום בו יוכל לחיות בביטחה עם משפחתו. הוא חצה ארצות והגיע אל ארץ נמוכה בה תעלות מים רבות, השפה בה הייתה שונה והאנשים שפגש היו חביבים. הייתה זו ארץ בה שלט ארמון אחד, לא הייתה בה מריבה. הוא מצא עבודה בהפעלת סכר באחת התעלות, הכין את הצריף שקיבל על גדת התעלה כבית למשפחתו ושלח מכתב לאימי בו קרא לה להצטרף אליו יחד עם בנו.
אימי קיבלה את המכתב הראשון ששלח וביקשה שיבוא לקחת אותה. במכתבו השני תיאר בפניה את הסכנות שכרוכות בהגעתו והינחה אותה כיצד לערוך את המסע אליו בנתיב קצר ובטוח. נראה שדבר לא שכנע אותה לפעול לפי הנחייתו, יציאה מגבולות שהייתה נתונה בהם עוררה בה חרדה, בעיני רוחה ראתה עצמה בודדה וחסרת אונים עם תינוק רך בארץ זרה. היא המשיכה לבקש שיבוא לקחת אותה. המרחק ביניהם גדל עוד מעבר למרחק בין הארצות ונפשה המעורערת של אימי התדרדרה עוד. היא התבצרה בחרדותיה ואת השיח ביניהם החליפו דמיונות. היא ראתה אותו נוהג בכרכרה גדולה, בא לקחת אותה, נושא אותה על כפיים, אנשים סביב רואים שאינה אחת שננטשה.
את המכתבים שקיבלה לא קראה, שמרה אותם בחבילה קשורה בסרט. לאחר שנה שלמה בה לא נענה, השכיח את חששו שקרה הגרוע מכל בסידור תנועתן של ספינות משא השטות בדרכן מרוטרדם לאמסטרדם, בימים ובלילות. קורות הוריי מולידיי טבעו בנפשי את דפוסם. עדיין לא ברור לי הגבול שבין אמונה כי קיים סיכוי שיימצא נתיב דרכו יכול חלום להתגשם, לבין אותו רגע בו ידיעה שנובעת מתוכי אומרת כי נכון להניח לדבר ולהמשיך הלאה בלב שלם.
סבתא אינה, רוכלת הצעיפים, אחזה בי ולא הירפתה, גם אחרי שכולם הלכו. נותרה נלקה (הז'נלקה) אשתו של משחיז הסכינים, שהצטרפה אחרי שעת סגירת הדוכנים בשוק. הן שוחחו בלחש ובתנועות ידיים כדי שלא אבין את דבריהן – אחת שיתפה ברגשותיה ואמרה כמה שאני מסכן, השניה ענתה שצריך למצוא לי משפחה. הן אספו מעט מהחפצים שנותרו באותו מחסן, סבתא אינה נשאה שק קטן ונלקה הרימה אותי על ידיה. לא נישאתי על כפיים קודם, לא חשתי בחיבוק חם מעולם, נרדמתי אחרי שהנחתי את הראש על כתפה.
התעוררתי בבית זר, חשתי מיד בחמימות שהייתה שונה כל כך מהקור אליו התרגלתי בחדר הקטן מתחת לגשר; התגברה בי תחושת הזרות. נקראתי לארוחת בוקר, בצלחת שהיתה שלי היתה פרוסת לחם עם ריבה של פירות יער ולידה כוס חלב. הרגשתי שאין זה מקומי באותו בית. היו בו חדרים רבים, מצעים יפים, חימום, וכמה פעמים באותו יום נלקה שאלה אותי אם נחוץ לי דבר מה, אם אני צמא או רעב. גם באותו יום לא יצאתי אל השוק. ביליתי שעות עם אישה זרה שהגיעה מעט אחרי שנלקה יצאה לסייע לבעלה. היא שאלה אם ידוע לי מי הוא אבי וכיצד ניתן למצוא אותו, שאלה לשמי או אם ידוע לי שמה של אימי. לא ידעתי לענות.
