הסופרים והקיסרים | 14

עמוקה יותר, כלומר, מוות, וכמו שאי אפשר ואין מושכים מת
מקברו, כך גם אי אפשר למשוך אותי משולחן הכתיבה שלי
בלילה״. בשש שנות היכרותם כתב לה יותר מרבע מיליון מילים, אבל לא
לשם כך נועד שולחן הכתיבה הזה, וודאי שלא יוצב בדירה אחת
משותפת.1 ״לא פעם כבר עלה על דעתי״, כתב לפליצֶה, ״שאורח החיים
המתאים לי ביותר הוא לשבת עם כלי כתיבה ומנורה בפנימי
שבחדריו של מרתף סגור רחב־ידיים״ — מרתף, ולא מגדל כמו אצל
פלובר — ״את מזוני יביאו לי, יניחו אותו תמיד הרחק מחדרי
מאחורי הדלת החיצונית של המרתף. ההליכה אל האוכל, בחלוק, דרך
כל קמרונות המרתף, תהיה הטיול היחיד שלי. אחר כך אחזור
אל שולחני, אוכל לאט ובמתינות ומיד אתחיל שוב לכתוב. מה
לא אכתוב אז! מאילו מעמקים אעקור ואעלה זאת!״ אבל מיד,
כדרכו, הטיל ספק באמירה שאמר לפני רגע, שהרי מה יקרה אם
ייכשל? ״ועם הכישלון הראשון״, הוא אומר, ״בוודאי אשתולל
בטירוף נורא. מה דעתך, יקרה שלי? אל נא תתרחקי משוכן
המרתף!״ *ההמשך זמין בספר המלא*