הסופרים והקיסרים | 13

לפרטיותו. אמנם הוא לא התכחש לנטייתו לפרישות — ״תמיד ניסיתי
לחיות במגדל שן״ — אלא שהניסיון הזה, לדבריו, מועד לפורענות
תמידית, וכשפירט מהי לא עידן את מיליו: ״ים של חרא מצליף
בריקות המגדל, והוא יכול להחריבו״. כשקפקא תוהה על פרישותו
שלו, שלא עיתונאים מאיימים עליה אלא דווקא בני משפחתו
הקרובים, הוא שואל את עצמו שאלה רטורית: ״האם זיקתך לגופים
נוקשים ומדברים [...] חזקה מזיקתך אל העט?״ — והתשובה ברורה.
בני האנוש אינם אחיו, ואפילו בתוך משפחתו חי כזר אף יותר
מזר: עם אימו — כך פירט — דיבר בשנים האחרונות פחות מעשרים
מילים ביום בממוצע, עם אביו לא החליף יותר ממילות ברכה, עם
אחיותיו הנשואות ועם גיסיו לא דיבר כלל. לפלובר, לעומתו, היה
קשר הדוק כל חייו עם אימו ועם אחייניתו. בזמן מסעו לצפון
אפריקה ולמזרח התיכון שקד לכתוב בכל יום מכתב לאימו, ולאחר
מותה המשיך לשמור את חפציה בביתם ונתקף חמת זעם על המשרתים
גם כעבור שנים אם לא מצא במקומם את הכובע והצעיף
שלה. אשר לרצון להסתגר, קפקא מבהיר גם מה חולל אותו, והתשוקה
שביסודו אינה לכתיבה בשקט אלא לשקט עצמו, שקט מוחלט ובלתי
מופר: ״אני מסתתר מפני הבריות לא מפני שאני רוצה לחיות בשקט
אלא מפני שאני רוצה ללכת לאבדון בשקט״. במכתב לפליצֶה,
שהתארס לה פעמיים ופעמיים ביטל את אירוסיו, הוסיף ופירט:
״לכתיבה שלי דרושה לי פרישות, לא כמו 'נזיר מתבודד', פרישות
כזאת לא תספיק, אלא כמו מת. כתיבה, מבחינה זו, היא שינה