11:11 - Eleven Eleven | 11

בקושי נוגע במושב העור הקרוע והשיחות מתחדשות. עד לרגע זה,
לא הבנתי כמה שקט בדיינר. אני מרכינה את הראש קצת כדי
שהשיער שלי ייפול קדימה ויסתיר את פניי, כי למרות קולות
הדיבור ברקע, אני עדיין יכולה להרגיש שאנשים מסתכלים
עליי. מעולם לא חוויתי סוג כזה של תשומת לב חשדנית. חייתי וביקרתי
רק בערים גדולות שבהן אף אחד לא מסתכל פעמיים על
זרים. האישה שדיברה איתי כשנכנסתי מתקרבת, מושיטה לי תפריט ומקישה
על ציפוי הפלסטיק שלו בציפורניים מלאכותיות ארוכות
ואדומות. "את לא מכאן." זאת אמירה, לא שאלה, אבל אני עונה בכל
זאת. "לא, בדיוק עברתי לכאן." אני מוכנה להישבע שכל
הנוכחים בדיינר משתנקים ביחד. "עברת לכאן?" היא סורקת אותי
במבטה. היא לא שופטת, או לפחות זה לא נראה ככה. הראש שלה
מוטה הצידה והגבות מורמות, מה שגורם לה להיראות מבולבלת
יותר מכל דבר אחר. "לפארקרוויל?" אני לוקחת בעדינות את
התפריט שהיא עדיין מחזיקה ומצמידה אותו לחזה שלי כמו מגן.
"כן. קניתי את החנות בהמשך הרחוב. פעם זאת הייתה חנות יד
שנייה.״ "אה, כן." היא מהנהנת. "שמנו לב שהיא נמכרה." הסועדים
שבבירור מצותתים לשיחה שלנו ממלמלים בהסכמה מסביבנו. אני
מתכווצת בתגובה לתשומת הלב. "אבל לא ידעתי שמישהו מחוץ לאזור
קנה אותה." היא מניחה יד על המותן. "מה הביא אותך
לפארקרוויל?" אני מכחכחת בגרון ובוחרת באמת הפשוטה. ידוע שאנשים
בעיירות קטנות חטטניים, נכון? הם ממילא יגלו בסופו של דבר, אז