11:11 - Eleven Eleven | 10

האווירה שלווה. רוב מבני הלבנים המקוריים שמורים היטב לעומת
זה שרכשתי, ולמרות שהעיירה קטנה, היא תוססת. עוברי אורח
משוחחים זה עם זה, וכל אחד מהם מחייך. דלתות הכניסה של כמה
מהחנויות פתוחות, וחנות הפרחים בפינה מציגה זרים בחזית. אני
מחייכת לעצמי כשאני הולכת ברחוב. כבר ברור לי שזה המקום שבו
אני אמורה להיות. התחושה הקהילתית הפשוטה הזאת לא קיימת
בסן פרנסיסקו. בהמשך, המילים הדיינר של נורמה כתובות
באותיות צהובות בולטות על צד של מבנה. בתזמון מושלם, הבטן
שלי מקרקרת. כשאני פותחת את הדלת, הפעמון מצלצל מעליי
ומתריע שהגעתי. וכל זוג עיניים במקום מופנה אליי. אני
קופאת תחת המבטים הסקרניים והלב נתקע לי בגרון. העיניים
הפעורות מסביבי לא ממצמצות, ואפשר היה לחשוב שאני נראית כאילו
נחתּי מכוכב אחר. אבל כשאני מרכינה את הראש ובוחנת את עצמי,
אני לא מוצאת שום דבר מוזר בג'ינס או בחולצת הגולף השחורה
שאני לובשת. "אני יכולה לעזור לך?" שואלת אישה שניצבת
מאחורי הדלפק ושערה האפור אסוף לאחור. "את נראית אבודה,
יקירה." "לא." אני מנידה בראשי ומתחילה להזיע תחת המבטים הבוחנים של
כל הסועדים. "אני לא אבודה. רציתי לאכול ארוחת בוקר."
אני מצמידה את הידיים בניסיון לגרום להן להפסיק
לרעוד. היא בוחנת אותי לרגע ארוך ושקט. "אוקיי," היא אומרת
לבסוף. "תתפסי שולחן. אני אהיה שם בעוד רגע." אני ממהרת על
פני שולחנות מלאים ומתיישבת בתא בפינה האחורית. הישבן שלי