מי יציל את בת השטן | 3

פרולוג כל ההרצאה חשבתי עליה. יצאתי לעבר הרכב,
הנעתי, השתלבתי בתנועה וידי ניגשה לטלפון הסלולרי. היא
השאירה אותי בסימן שאלה, אמרה אולי. אז נפגשים או לא נפגשים?
קיוויתי שכן. התקשרתי אליה אבל לא הייתה תשובה. למה? מה
אעשה, אחזור הביתה ואחכה או אנסה שוב? נסעתי ברחבות העיר
בלי מטרה, בתקווה שהיא תראה שהתקשרתי ותחזור אליי. הייתי
לחוץ, רציתי לשמוע את קולה. התקשרתי שוב. צלצול ועוד
צלצול... בצלצול השלישי היא ענתה. ליבי פעם בחוזקה. בקול חלש,
רך ונעים לאוזן היא אמרה: "אני מסוחררת קצת". "מה
קרה?" שאלתי, לא הייתי רגוע. "פשוט התפרקתי", השיבה, "עינב
מטפלת בי, הכול יהיה בסדר". "אני מקווה שתישארי לישון אצל
עינב". "לא, אני אוהבת לישון במיטה שלי". "את מבינה שלא תוכלי
לנהוג? את לא מאוזנת, זה מסוכן. אם תסכימי אבוא לקחת אותך
הביתה". השתררה שתיקה לשניות ספורות, ואז היא אמרה בחום: "אני אוהבת
אותך". הופתעתי. "אני אוהב אותך", השבתי. "כן, תבוא לקחת אותי, אני מחכה
לך". נסעתי במהירות, מוטרד. מה קרה לה? אולי זה מהמאמץ ומהלחץ של
השבוע הגדוש שעבר עליה – עבודה חדשה, החלטות לשינוי אורח
החיים ומערכות יחסים חדשות, ובתוך כל זה ההיכרות בינינו,
שהתחילה בעוצמה ומדי יום היא מתעצמת. די הגיוני שהחולשה חיכתה
בפינה לרגע שתוכל להשתחרר. התקרבתי לבית של עינב, טעיתי
בכניסה, חיפשתי, ובסוף התקשרתי שוב. לאחר כמה צלצולים ענה לי
קול עדין. "היי, אני עינב. שלומית נחה, ביקשה שאענה