פרולוג
כל ההרצאה חשבתי עליה. יצאתי לעבר הרכב, הנעתי, השתלבתי בתנועה וידי ניגשה לטלפון הסלולרי. היא השאירה אותי בסימן שאלה, אמרה אולי. אז נפגשים או לא נפגשים? קיוויתי שכן. התקשרתי אליה אבל לא הייתה תשובה.
למה? מה אעשה, אחזור הביתה ואחכה או אנסה שוב? נסעתי ברחבות העיר בלי מטרה, בתקווה שהיא תראה שהתקשרתי ותחזור אליי. הייתי לחוץ, רציתי לשמוע את קולה. התקשרתי שוב. צלצול ועוד צלצול... בצלצול השלישי היא ענתה. ליבי פעם בחוזקה. בקול חלש, רך ונעים לאוזן היא אמרה:
"אני מסוחררת קצת".
"מה קרה?" שאלתי, לא הייתי רגוע.
"פשוט התפרקתי", השיבה, "עינב מטפלת בי, הכול יהיה בסדר".
"אני מקווה שתישארי לישון אצל עינב".
"לא, אני אוהבת לישון במיטה שלי".
"את מבינה שלא תוכלי לנהוג? את לא מאוזנת, זה מסוכן. אם תסכימי אבוא לקחת אותך הביתה".
השתררה שתיקה לשניות ספורות, ואז היא אמרה בחום:
"אני אוהבת אותך".
הופתעתי.
"אני אוהב אותך", השבתי.
"כן, תבוא לקחת אותי, אני מחכה לך".
נסעתי במהירות, מוטרד. מה קרה לה? אולי זה מהמאמץ ומהלחץ של השבוע הגדוש שעבר עליה – עבודה חדשה, החלטות לשינוי אורח החיים ומערכות יחסים חדשות, ובתוך כל זה ההיכרות בינינו, שהתחילה בעוצמה ומדי יום היא מתעצמת. די הגיוני שהחולשה חיכתה בפינה לרגע שתוכל להשתחרר.
התקרבתי לבית של עינב, טעיתי בכניסה, חיפשתי, ובסוף התקשרתי שוב. לאחר כמה צלצולים ענה לי קול עדין.
"היי, אני עינב. שלומית נחה, ביקשה שאענה במקומה. הכול בסדר, איפה אתה?"
בדרכה העדינה הסבירה לי עינב את טעותי, ואיך להגיע. על המדרכה מול הבית, בחושך, ראיתי שתי בחורות דומות. פתחתי את החלון בזמן שעינב ניגשה לאוטו. היא התכופפה לחלון, וראיתי את פניה הנעימות.
"ערב טוב, אל תדאג, שלומית בסדר".
היא פתחה לשלומית את הדלת של הרכב.
"ערב טוב", עניתי בלחש.
שלומית הניחה את הקפה במתקן המיועד, חגרה את חגורת הבטיחות ויצאנו לדרך. היא הניחה את ראשה על כתפי, ונשקתי למצחה. היא מלמלה:
"תודה, אני אוהבת אותך".
הגנבתי נשיקה לשפתיה המתוקות, והן נענו לשפתיי. הייתי מרוגש.
"טוב שאת לא נוהגת הביתה. לא יקרה שום אסון אם תגיעי מחר לקחת את האוטו שלך מהחניה של עינב".
ידי נחה על ברכה, ומדי פעם עלתה וליטפה בעדינות את גופה הצנום. בכל רמזור ניצלנו את ההזדמנות להתנשק. כך כל הדרך. נזכרתי ששלומית הדגישה שהיא רוצה חברות נקייה, בלי אינטימיות. אם כך, למה התמסרה לי? זה הדליק אותי. לא היה לי ברור לאן זה יוביל, אולי התגובה שלה הייתה רק רגע של חולשה? לא, מילות האהבה והתשוקה שלה ששרפו את גופי באו ממקום עמוק, לא מחולשה. נתתי לגופי לזרום לתחושת החום שנטפה מגופה, התמכרתי לתחושה ורציתי עוד ממנה.
היא ניווטה לביתה. בכניסה לבניין הקישה את הקוד, ובמעלית המשכנו להתנשק ולהתחבק. כבר היה לי ברור לאן כל זה יוביל. כשדלת המעלית נפתחה היא הובילה אותי לדירתה. בפנים נצמדנו בנשיקה. היא השליכה את תיקה לרצפה, ואני טרקתי את הדלת ונעלתי אותה. נגררנו לסלון, בעודי פושט את המעיל שלי ומניח אותו על הכורסה. המשכנו להתגפף בלהט. הרגשתי את גופה מתפתל בין ידיי. בטנה החשופה עוררה אותי, וידי נדחפה אל מתחת לחזייה.
"מה אתה עושה?" היא שאלה.
השבתי בהטבעת שפתיה בפי, לשוני חיפשה את לשונה. ליטפתי את החזה הקטן עם הפטמות ששיגעו אותי. לא התאפקתי, דחפתי את פי כדי לחוש את הפטמה הזקופה. חיכיתי לטעם המשכר. היא התמסרה. הפשטתי אותה, ונשכבנו על השטיח עירומים ומלאי תשוקה.
"במיטה יהיה נעים יותר", לחשתי.
היא הושיטה את ידיה ומשכתי אותה לעברי, הצמדתי את גופה לגופי. לאחר נשיקה נוספת אחזתי ברגליה, והרמתי אותה למיטה.
פרק 1
שלומית הייתה הילדה השלישית במשפחה קשת יום, שהגיעה מחלב שבסוריה היישר לעיירה ירוחם שבדרום הארץ. אביה מסעוד היה אדם קשה. הוא הטיל אימה על בני הבית, בעיקר על אשתו רחל, ונהג לפרוק עליה את התסכולים שלו. היא סבלה מיחסו המשפיל של בעלה, ועשתה הכול כדי לגונן על ילדיה ממנו. אווירה לא נעימה שררה בבית, ללא שמחה.
בביתם שלטה התרבות השמרנית שהועתקה מחלב, שכללה הסתרה. כלפי חוץ הכול נראה יפה ונעים, בדגש על כבוד המשפחה, שבמרכזה ניצב מסעוד. בשכונה ראו בו איש עמל קשה יום שדאג למשפחתו והיה מודל לחיקוי. את הטרור, הפחד והאימה ששררו בתוך הבית הסתירו היטב.
לתוך זה נולדה שלומית, או בכינויה במשפחה – סול. היא הייתה ילדה צנומה ששערה שחור וחיוכה המלאכי שופע. רחל מצאה נחמה בבת הזקונים שהביאה לעולם, והרגישה קשר מיוחד אליה. חייה של שלומית לא היו קלים. בכל הזדמנות דאג מסעוד לומר לשלומית שהיא אפס, והיה ברור שהעדיף את שני ילדיו הראשונים, שרית ומשה. גם הם לא הסתירו את סלידתם ממנה. אחיה קינאו בה על כך שאימם העניקה לה תשומת לב רבה יותר, ובכל הזדמנות התעמרו בשלומית והשפילו אותה.
כבר מגיל הגן הבינה שהיא צריכה להילחם על מקומה, וכך היה גם בבית הספר. הייתה לה חרדה מחברת בנים והיא הרגישה נוח יותר בחברת הבנות, אך אלו לא ששו לתת לה מקום בחבורתן. בבית הספר הייתה משתרכת אחרי הבנות, והבנים ידעו שאל שלומית לא מתקרבים. עבורם הייתה סוג של טומבוי.
שלומית לא הבינה מה לא בסדר בה, מדוע דחו אותה אביה, אחיה ובנות כיתתה. היא הרגישה כילדה, אבל הבינה שמשהו בה שונה מיתר חברותיה לכיתה. הנחמה היחידה שלה הייתה הרגעים שבילתה עם אימה. רחל עודדה אותה ללמוד.
“רק משם תוכלי לבנות עולם אחר לעצמך”, נהגה לומר.
שלומית הייתה נחושה להוכיח לכולם שהיא יכולה יותר, ומעולם לא זנחה את לימודיה. המורה שרה הייתה היחידה שהתעניינה בה, מלבד אימה. שלומית חייכה אליה בכל בוקר בשמחה, ואמרה:
“בוקר טוב, מורתי”.
שרה נהגה ללטף את ראשה ולומר:
“בוקר טוב, שלומית, כמה את יפה היום. אני יודעת שאת משתדלת להכין שיעורים ולעמוד במטלות שהמורים נותנים לך, כל הכבוד! תמשיכי ככה”.
הפגישות הקצרות עם מורתה חיממו את ליבה ומילאו אותה אושר.
שלומית לא אהבה לחזור הביתה אחרי הלימודים, ולהיקלע לצעקות של אביה על אימה. לפעמים נאלצה לגונן על אימה, ומסעוד לא אהב זאת. לא פעם היה הודף אותה בגסות מרחל, ואומר:
“את, ילדה, חבל שבאת לעולם. כאן הבית שלי, אני קובע פה. אם לא מוצא חן בעינייך, תעופי מכאן. יום אחד עוד אזרוק אותך מהבית”.
לא פעם עמדה שלומית מול אביה וצווחה:
“תעזוב את אימא, אתה משוגע”.
דבריה הגבירו את הניכור שלו כלפיה.
מלבד היקלעותה לריבים בין הוריה, בחזרתה הביתה נאלצה לפגוש את זעפה של שרית. זו דרשה ממנה לעשות עבודות ניקיון בבית, ותמיד העירה:
“ממך לא יצא כלום”.
הריחוק מבני המשפחה הגרעינית פשט גם למשפחה המורחבת. הדודות התרחקו ממנה, ובמיוחד בלטו דבריה של דודה שמחה, בלי בושה ורגישות:
“הילדה הזו היא צרה, לא יצא ממנה כלום. גם להתחתן היא לא תצליח”.
רחל יצאה תמיד להגנתה של שלומית, ומיום ליום התחזק הקשר ביניהן.
רחל לא הייתה בקו הבריאות, ועם השנים הלכה ונחלשה. היא התקשתה לבצע אפילו פעולות פשוטות. נראה שאף אחד בבית לא שם לב לכך, מלבד שלומית. היא הרגישה שמשהו לא טוב קורה לאימה.
“אימא, את בסדר? להביא לך משהו? אל תדאגי, אני אשמור עלייך מאבא”, נהגה לומר ברגעים שאביה עדיין היה בעבודה.
כל כניסה של מסעוד הביתה לוותה בדרמה של כעסים ושל צעקות. חוסר שביעות הרצון התמידי שלו השליך על כל בני הבית. אבוי אם גיגית המים החמימים לא הייתה מוכנה לקלוט את כפות רגליו. למרות חולשתה התכופפה רחל לעסות את רגליו של בעלה, אך הוא תמיד מצא סיבה להתלונן. אפילו על הקפה התלונן, כשלא היה מספיק חזק לטעמו. מסעוד נהג להדוף את רחל ממנו וקרא בקול:
“סול, בואי, את יודעת טוב יותר מאימא שלך לטפל ברגליים שלי”.
שלומית הישירה מבט באביה בזמן שעזרה לאימה לקום, ולחשה באוזנה:
“הכול בסדר, אימא, אני ארגיע אותו. אני אוהבת אותך”.
שלומית הייתה כמעט בת שתים עשרה, וגופה החל לקבל צורה כשל נערה. הפחד הגדול שלה היה מהתעלפויות, שמעת לעת הגיעו ללא התראה מאז הייתה בת שבע. באותו יום חזרה שלומית מבית הספר כרגיל, ושרית קיבלה את פניה בזעף ובצעקות, כרגיל. היא הספיקה להניח את ילקוטה על הרצפה, ואחרי זה לא זכרה דבר.
רחל צרחה על שרית:
“מה עשית? מה עשית?”
“נשבעת שלא עשיתי כלום”, אמרה שרית בבהלה, “כלום. רק הערתי לה שנכנסה עם בוץ על הנעליים”.
רחל ושרית לא ידעו מה לעשות. הן הרטיבו את פניה של שלומית במים והתיזו מעט בושם מתחת לאפה. כעבור דקות אחדות התאוששה שלומית ופקחה את עיניה. היא הביטה סביבה, ראשה היה מונח בחיק אימה.
“מה קרה, סול?” שאלה רחל.
“לא יודעת, אימא”.
רחל מיהרה להשקות את בתה הקטנה.
“אכלת היום?” שאלה.
“כן, אימא, אכלתי את הכריך שהכנת לי”.
התופעה חזרה על עצמה בלי סיבה נראית לעין, ובתדירות לא קבועה. פעם היא התעלפה בבית הספר, וצוות המורים הזעיק את רחל. כששלומית התאוששה היא התביישה במה שקרה לה מול הילדים. הם מצידם נרתעו ממנה עוד יותר. רחל הבינה שמשהו לא טוב קורה לבת הזקונים שלה, ולקחה אותה לרופא המשפחה. לאחר סדרת בדיקות, שכללה אשפוזים בבית חולים למעקב, אבחנו שתי מחלות. שלומית סבלה משקדים מוגדלים שגרמו לחוסר יכולת לבלוע, לחום ולחולשה כללית, וכמו כן סבלה מסוג מסוים של אפילפסיה, שבשפה העממית נקראת מחלת הנפילה.
מחלתה של שלומית הוסיפה מתח בבית. היא חשה אשמה, כאילו היא המקור לכל הצרות. אביה ואחיה דאגו שתרגיש כך. באווירה זו גדלה שלומית. היא הבינה שמה שהתרחש סביבה לא תקין, ונאבקה להוכיח שלמרות דעתם השלילית עליה היא תצליח, ובגדול. היא עמדה על שלה, למרות המציאות העגומה שבה גדלה.
שלומית ישבה ליד הגיגית המלאה במים חמים שריככו את כפות רגליו של מסעוד. היא הביטה בעיניו.
“אבא, די, אתה מכאיב לאימא. אני כאן במקומה, אעשה לך טוב”.
את כל זה עשתה למען אימה, ולא הבינה שמילותיה אלה ילוו אותה כל חייה.
לאחר רגע של שתיקה ליטף מסעוד את ראשה של שלומית, בזמן שהייתה שקועה בעיסוי כפות רגליו. חום הציף אותה לרגע, זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שזכתה לרגע של חיבה מאביה המרוחק, הקשוח והזועף. היא התעשתה מייד, וביד רטובה העיפה את ידו של מסעוד מראשה. היא הרגישה מלוכלכת ממגע ידו, וחשה צורך במקלחת. היא סיימה את עיסוי רגליו של אביה, אצה למקלחת ונעלה את הדלת מאחוריה. היא התפשטה והביטה בעצמה במראה.
גופה הצנום התחיל להתעצב לגוף אישה, פטמותיה תפחו. שלומית הבינה שהיא מתחילה לדמות לבנות כיתתה. היא פתחה את המים בכל העוצמה, התרחצה וחפפה את ראשה פעמיים.
“אני שונאת אותו, לעולם לא אסלח לו על מה שהוא מעולל בבית הזה”, לחשה לעצמה.
היא לא תשכח את הצעקות שאימה קיבלה מאביה רק כי ביקשה כסף כדי לנסוע לבדיקה חשובה בבית החולים סורוקה, בבאר שבע. היא דאגה תמיד להביא כריכים, פירות ושתייה, כדי שלא תצטרך להוציא כסף שלא היה לה. שלומית ידעה שאימה חששה שתצטרך לקנות לבתה משהו לאכול, ותמיד אמרה לה:
“אימא, הכריכים שלך הכי טעימים בעולם”.
רחל דאגה תמיד לטפל בשלומית ולהיות לידה בימי האשפוז בבית החולים. ימים אלה העציבו את שתיהן, שכן אף אחד מבני המשפחה לא בא לבקרן. שלומית קינאה בילדים האחרים במחלקה כשראתה את הוריהם ואת חבריהם מקיפים אותם ומפנקים אותם במתנות. האחיות במחלקה קלטו את המצב, ונהגו לשבת איתן ולהביא לשלומית דברי מתיקה. היא תמיד זכתה מהן בליטוף ובמילה טובה:
“את תהיי בסדר”, אמרו.
זה עודד את שלומית, ובליבה חשבה שחבל שהוריה אינם כאלה.
ככל שהתבגרה התמעטו ימי האשפוז, אך התחושה שהיא לבד בעולם עדיין שכנה בה. היא גרה בבית שקשה לחיות בו, אבל ידעה בדרכה להתמודד עם אביה ועם אחיה, ולהיות עזר ונחמה לאימה.
מאז האירוע שבו דחפה שלומית את ידו של אביה כשליטף את ראשה הוא הביט בה אחרת. התחושה שהפשיט אותה במבטיו הציקה לה. אביה החל לבקש ממנה להכין לו קפה או להביא לו מים, כל פעם בתואנה אחרת. שלומית לא הבינה זאת, בעיניה העיקר היה שהצקותיו לאימה פחתו.
באחד הערבים, נכנסה שלומית למקלחת כהרגלה. היה לה יום מוצלח – הבנים והבנות בבית הספר לא הציקו לה, היא קיבלה ציון 95 במתמטיקה ואביה היה רגוע יחסית. רק מסעוד היה בבית, משה נסע לחתונה של חבר, וסבא שלה, שכינו אותו חכם ניסים, הזמין את רחל ואת שרית לביתו לבדיקת שידוך. אומנם שלומית לא אהבה את אחותה, כי תמיד זלזלה והתעמרה בה ומעולם לא אמרה לה מילה טובה אחת, אך שמחה בשבילה ובשביל אימה. החתן המיועד היה מדימונה, בחור מסודר בעבודה טובה במפעלי ים המלח, שם השכר גבוה. הוא בא ממשפחה טובה שעלתה מהודו. אומנם היה קצת כהה עור, אבל גבר נאה. שלומית צחקה – איך שרית תתמודד עם האוכל ההודי, אחרי שהתרגלה לאוכל החלבי שנחשב הכי איכותי במזרח התיכון? בעיה שלה. רחל רצתה ששרית תתחתן ותנהל משק בית משלה. שרית לא אהבה לנקות ולסדר, ומיעטה לעזור בבית. היא הטילה על שלומית את רוב העבודות הקשות, ושלומית קיוותה שבביתה שלה תיאלץ שרית לעבוד קשה, ותפסיק להציק לאחותה הצעירה.
שלומית יצאה מהמקלחת בזמזום שיר שהתנגן לה בראש, לבושה בפיג’מה. היא נכנסה לחדרה, סגרה את הדלת ונשכבה על מיטתה. בראשה חלפו מחשבות על היום הרגוע יחסית שעבר עליה, ותחושת סיפוק התפשטה בגופה. לפתע נפתחה הדלת ואביה נכנס לחדרה, מה שמעולם לא קרה. המחשבה הראשונה שחלפה בראשה הייתה: מה עשתה? אחר כך חשבה שאולי רצה שתכין לו משהו. מסעוד ניגש אליה בחיוך, מבטו מוזר. שלומית נלחצה ורכסה את הכפתור העליון של הפיג’מה. היא לא הבינה את פשר החיוך הזה. מסעוד הניח את ידו על ראשה של בתו ומשך אותה אליו. היא לא הספיקה להבין מה קורה כשפיו נצמד אליה, וידיו ניסו לתלוש ממנה את הפיג’מה. היא הייתה בהלם, משותקת, ולא קלטה מה קורה. לא היה טעם לצעוק, איש לא היה בבית. כשהצליחה להתעשת מעט אמרה:
“אבא, לא, לא! מה אתה עושה?”
הוא סטר על לחייה בחוזקה, והסטירה העיפה אותה לאחור במיטה. הכאב היה עז. הוא היה חזק והיא רזה וקטנה. הוא הסיר ממנה בכוח את מכנסי הפיג’מה ואת התחתונים הקטנים הירוקים שאהבה. היא עדיין לא הבינה את כוונתו. בהלם ראתה שהפשיל את מכנסיו, ולראשונה ראתה את האיבר הגדול והמאיים. הוא משך את ידה והכריח אותה לגעת בו. היא נגעלה וסירבה, אך הוא איים לסטור לה שוב. היא נרתעה ממנו, וידיה הקטנות עטפו את פניה. הוא פישק את רגליה הקטנות ודחף את איברו בעוצמה שפילחה את גופה. היא זעקה, הכאב היה נורא. מסעוד, השטן בהתגלמותו, הניח את כף ידו על פיה כדי למנוע ממנה להמשיך לצרוח.
שלומית לא הבינה מה זה אונס, ולא ידעה כמה זמן הסיוט נמשך. היא איבדה את הכרתה. כאשר התעוררה מצאה את עצמה שכובה במיטתה כמשותקת, דלת חדרה סגורה. הוא כבר לא היה שם. מתי יצא? אולי התעלפותה הבהילה אותו? כאב חד למטה זעזע אותה, והיא חשה מזוהמת, מגעילה. בקושי רב גררה את עצמה למקלחת, עם הסדין המלוכלך מדם. היא פתחה את ברז המים במלוא העוצמה ושטפה את עצמה למטה, סיבנה ושטפה, שוב ושוב חמש פעמים. הכאב לא פסק, וזרם ממנה טפטוף של דם. היא כיבסה את הסדין, את מכנסי הפיג’מה ואת התחתונים שאהבה ותלתה לייבוש במקלחת.
אחרי שהתלבשה ועטפה את המזרן בסדין נקי נשכבה שלומית על המיטה, טמנה את ראשה בכרית ופרצה בבכי מהעלבון, מהכאב, מהפחד. היא לא ידעה מה לעשות. לספר לאימה? לא, היא לא תפיל עליה את מה שטרם הבינה. רחל נחלשה מיום ליום, היא הייתה חיוורת והתלוננה בשקט על כאבים. שלומית לא רצתה להדאיג אותה. לא, היא לא תשתף את אימה. במה זה יועיל? זה רק יגרום למלחמה בבית עם אבא, והוא יתנקם ברחל בגללה. גם ככה הוא עשה ממנה סמרטוט, ושלומית לא רצתה להוסיף לסבל שלה. היא גם לא רצתה לקלקל את השמחה בבית לאחר אירוסיה של שרית. סבא חכם ניסים אירח בצורה נפלאה, ואחרי כל ביקור אצלו הוא נתן לרחל כסף עבור שלומית, נכדתו האהובה. שלומית לא יכלה לספר לאחיה מה קרה. היא לא הייתה קרובה אליהם, והייתה בטוחה שלא יאמינו לה וסתם יקניטו אותה, כי הרי לא ייתכן שאביהם יעשה דבר כזה.
לראשונה בחייה הרגישה שלומית לבד מול כל העולם, ללא יד מושטת לעזרה, אפילו לא ידה של אימה.
