כאן עושים חיים | 4

לסוף השבוע. קול המפתח המסתובב בדלת נשמע. איציק הגיע!
פרפרים התעוררו לי בבטן, רפרפו בעדינות כמו תמיד. לא האמנתי
שהם עדיין שם, אחרי כל הזמן הזה ביחד. ממש כמו בימים
הראשונים של ההיכרות שלנו. הוא נכנס הביתה, ובעיניים שאמרו
הכול עטף אותי בחיבוק חם, כזה שמילא אותי בהתרגשות והמיס
אותי באחת. ברגעים כאלה נשכחים כל העיכובים. זו הבעיה, או
אולי דווקא הקסם עם האיש שלי. כל מפגש איתו מביא סחף של
רגשות ורצון עז לממש את האהבה שלנו. איציק סידר את התיקים
בבגאז' בדיוק מופתי, מונחים כמו במסדר צבאי, לא פחות. הבטתי
בו וחייכתי. הוא דאג שהכול יהיה במקום, שלא יזוז, כאילו
אנחנו עומדים לפני מִסדר המְפַקד או שבמקסימום המשטרה
הצבאית תעצור אותנו לביקורת בדרך. לפני שנכנס לרכב, הוא הניח
את המגבת הצבאית על מושב הנהג בתנועה אוטומטית, מגן על
הריפוד מפני הזיעה שאולי תחליט לצוץ. אחר כך התיישב, סידר את
כוס הקפה שלו במקומה, וידא שהרישיונות מונחים במקומם
וכיוון את המראה לזווית המדויקת. כל פרט קטן קיבל ממנו תשומת
לב מלאה. ואני? הסבלנות שלי פקעה. "נו איציק! כמה זמן?
אפשר לחשוב שאתה מתארגן להטיס מטוס! יש לנו עוד נסיעה
ארוכה. יום חמישי היום והכבישים עמוסים!" הוא סובב אליי את
מבטו וחייך את החיוך הרגוע שלו, זה שתמיד הצליח לעצבן אותי
עוד יותר. "איך זה תמיד כשצריך לצאת, את מאבדת את הסבלנות
ומתחילה להתעצבן?" אמר בקולו השקט, כאילו שום דבר לא דחוף