כאן עושים חיים | 5

באמת. נשמתי עמוק, מנסה להרגיע את הדופק המהיר מחוסר
הסבלנות, והכנסתי את הדיסק של שאדיי. המוזיקה שלה היא
העוגן שלי, החיבור לשלווה. הצלילים הרכים שלה מחזירים אותי
בכל פעם מחדש למקום של שקט פנימי. סוף סוף יצאנו לדרך.
הכביש נפרש לפנינו, המוזיקה מילאה את הרכב ועטפה אותנו
בתחושת נינוחות. ואז, בלי מילים, איציק הושיט את ידו החזקה
והחמה לעברי, שילב את אצבעותיו בשלי. תוך שנייה הרגשתי איך
הלב שלי נמס. הוא גבר! הגבר שלי! ואני מתאהבת בו כל פעם
מחדש. אחרי נסיעה ארוכה ומתישה הגענו לבית הוריי, בית ילדותי.
עלינו במעלה המדרגות המוכרות, וברגע שהדלת נפתחה גל של חום
וריחות עטף אותי מכל עבר. הריחות האלו, של תבשילים שבושלו
במהלך כל היום, החזירו אותי אחורה בזמן. התגעגעתי להיות
בבית, מוקפת בזיכרונות. השעה כבר הייתה מאוחרת. כמעט 21:00
בלילה, אבל מאחר שזה היה יום חמישי, המטבח תפקד כמו חמ"ל,
כאילו השעון עומד על שעת צוהריים. המטבח בבית הוריי היה לב
פועם, זירה של תנועה בלתי פוסקת. אימא, גיסתי דורית ואחותי
ברוריה שלחו לעברי חיבוק חטוף, ומייד חזרו לעבוד במרץ,
שקועות במשימותיהן. הידיים שלהן קילפו, ערבבו, וחתכו, כל אחת
עסוקה בדיוק בשלה. הבית היה ער ותוסס, מלא ברחש של סירים
שמתמלאים. ואבא? מבחינתו, שהעולם יתהפך, הוא בשלו: ישב בפינת
האוכל, מרוכז בטלוויזיה שפעלה בווליום גבוה, לידו בקבוק ערק
פתוח, כוסית קטנה, וצלוחית זיתים. במקרר כבר מונחים