כאן עושים חיים | 3

פרק א שבת בצפת כבר היום ה־40 למחזור, והווסת שלי
איחרה להגיע. גופי שלח סימנים, כאילו ניסה לרמוז שמשהו קורה
בתוכי. הציצים שלי היו נפוחים ורגישים, וכל מגע הורגש כמו
תזכורת חדה לשינוי בלתי נראה. הקיבה שלי הפכה לשעון חול חסר
תחתית, שלא הצלחתי למלא, וזה גרם לי להסתובב רוב היום על ציר
האוכל. ובתוך כל זה, מבצבצות להן בחילות קלות אך נוכחות.
והפנים שלי? מה קורה איתן? המראה שלהן החזיר אליי זיכרונות
נשכחים מגיל ההתבגרות, פצעים שהתפשטו ורמזו גם הם שמשהו
משתנה בי. אבל התחושה הכי מוזרה הייתה עייפות כבדה, שליוותה
אותי רוב הזמן, גם במהלך היום, פשוט לא הרפתה. ואז לפתע
מחשבה לא צפויה קפצה לראשי: "יש מצב שאני בהיריון?" בוקר
יום שישי בבית של ההורים שלי בצפת. הנסיעות אליהם הפכו
להרגל קבוע, פעם בשבועיים. היינו שמחים לבקר לעיתים קרובות
יותר, אבל הפקקים מראשון לציון הפכו כל נסיעה למבצע של ממש.
שלוש וחצי שעות על הכביש הכריעו את ההחלטה שלנו. לצאת כבר
ביום חמישי ולהרוויח עוד זמן משפחתי. איציק, בעלי, יצא
מהבסיס מאוחר מהמתוכנן, כמו תמיד. התפקיד שלו כקצין נ"מ
בבסיס פלמחים של חיל האוויר היה תובעני, והאחריות שעל כתפיו
לא השאירה הרבה מרחב לנשימה. גם במחיר, ועל חשבון הזמן
שתכננו לעצמנו. נשמתי עמוק וניסיתי לא להעמיס עליו. ידעתי
שהוא היה רוצה אחרת. בינתיים ניצלתי את הזמן. ניקיתי את
הבית כדי שהכול יהיה מוכן לשבוע הבא, וארזתי לנו תיקים