באופן בלתי רגיל לעונה זאת של השנה, ממטרים קלים ליוו אותי בדרכי לבית הוריי וצינה קלה עמדה באוויר. היו אלה שעות בין הערביים של יום שישי, תחילתו של חודש יוני, שנת אלפיים וארבע עשרה, כשעשיתי את דרכי לביתם. החניתי את רכבי ופסעתי בשביל האספלט הצר המוביל מהכביש אל הבית. דילגתי בקלילות מעל לשלוליות מי הגשמים הקטנות שעמדו בדרכי. לצדו של השביל עמדו שיחי הדס מוריקים ששימשו מעין גדר חיה שנמתחה מהכביש עד לשער הכניסה של חצר הבית. מוללתי כלאחר יד את העלים, שבהקו הודות למי הגשמים, באצבעות ידי ושאבתי בחדווה את ניחוחם החריף לאפי. בעיני רוחי עלתה דמותו של אבי בעת שערך את ברכת 'המבדיל בין קודש לחול' בשובו מבית הכנסת במוצאי השבת. דימיתי אותו מקרב את עלי ההדס לאפו, מרחרח אותם קלות ומברך ברכת 'בורא עשבי בשמים' ומגישם לאמי. כך נהג מאז ומתמיד. העפתי מבט בעץ הדקל שעליו הוא שקד שנים ארוכות, ועל עץ הלימון שניצב למרגלותיו, שענפיו מאיימים לקרוס תחת משקלו של הפרי הבשל. הדפתי את שער החצר וטיפסתי בגרם מדרגות המתכת שהוביל אל דלת הבית והקשתי עליה קלות. שמעתי טפיפות צעדים מהירים הנעים לעברי, ועוד לפני שנפתחה הדלת ידעתי שהייתה זו סַנְגִיטָה, המטפלת הסיעודית של אמי, שבאה לקבל את פניי, שכן הוריי איבדו מזמן את חדות שמיעתם ואת קלילות תנועתם. היא חייכה לקראתי במאור פנים. אחזתי בכף ידה, במעין לטיפה רכה, נסתרת מעינו של מתבונן אפשרי.
כהרגלה ישבה אמי על הספה שניצבה בחדר האורחים כשרגליה תחובות מתחת לירכיה. 'מי אלה על דלתי מַקישים, הנה באו האהובים?' קיבלה את פניי במילות שיר בשפה הערבית. אבי ישב על כורסה שניצבה סמוך לספה, מעלעל בעניין בעיתון שהיה פרוש לפניו על שולחן העץ במרכז החדר. בימים אלה הרבו אמצעי התקשורת לדווח על קרבות עזים הניטשים בין לוחמי דאעש ובין כוחות הצבא העיראקי על השליטה במשולש הסוּני ועל היישובים השוכנים לאורכו של נהר פרת, וביניהם רמאדי ועאנה, מקומות הולדתם של הוריי. לא חלפו רגעים ספורים מאז שהגעתי לבית הוריי ופתחתי אִתם בשיחה קלה וכבר הגיחה סַנְגִיטָה מהמטבח ובידה מגש שעליו מונחות כוסות תה כהה, שאותו חלטה על פיה תכתיביה של המדויקים של אמי, והניחה אותו על השולחן. היא עמדה לצאת מבית הוריי ולעשות את חופשת סוף השבוע בבית חברותיה הנפּאליות בשכונת הדר של חיפה. היא תשוב לבית הוריי לאחר צאת השבת. אמי הצביעה לעברה של סַנְגִיטָה והצהירה בהערכה, היא מכינה תה בדיוק כמו שאנחנו עושים. היא נטלה גלולה מידה של סַנְגִיטָה, תחבה אותה לפיה ולגמה לגימה ארוכה מכוס המים שהיא מיהרה להגיש לה. במענה לדרישתי לשלומה השיבה ברוח נכאה, שום דבר כבר לא יעזור לי. הגוף שלי אבוד. לא יכולה לעמוד על הרגליים שלי. לא יכולה ללכת. סוניה היא הרגליים שלי, הצביעה אמי שוב לעברה של סַנְגִיטָה, שאת שמה שיבשה בגלל הקושי שלה להגות אותו. המאמצים שנעשו בימים הראשונים להעסקתה של סַנְגִיטָה ללמד את אמי להגות את שמה, העלו חרס. וכך הפכה סַנְגִיטָה, בלשונה של אמי, לסוניה. סַנְגִיטָה עצמה לא מחתה ולא גילתה התנגדות לכינויה החדש. היא אצה לעברה של אמי, נכונה למלא את בקשותיה ואת גחמותיה, בכל עת שלאוזנה הגיעה הקריאה – סוניה! דומה שאמי שואבת הנאה מכך שלרשותה עומדת מטפלת שסרה לחלוטין למָרותהּ ולכן הרבתה להטיל על סַנְגִיטָה מטלות שונות ומשונות, שנחיצותן לא הייתה ברורה כלל. שלחתי חיוך אוהד ומתנצל לעבר סַנְגִיטָה. סַנְגִיטָה הנידה את ראשה כאומרת שהכול כשורה, שיחסה של אמי אליה לא מפריע לה, לא מטריד אותה במיוחד. בלי סוניה, חזרה והצהירה אמי, אני אבודה. כמו שאומר השיר, 'נוֹבָּה אנשבָּח ונובה אסִ'יח/מה דָ'ל בִּיָה עז'ם ס'חיח, פעם מוֹעדת ופעם זועקת/עצם לרפואה בי לא נשארת'.