“ליאנדה לין האופט, הסופרת, מציגה את עצמה כנטורליסטית. האהבה הגדולה שלה לטבע יחד עם אהבה אחרת, למוצרט, דירבנה אותה לחקור פרט ביוגרפי מעניין בחייו של מוצרט: הוא גידל זרזיר כציפור־מחמד במשך שלוש שנים.

מה שידוע על הזרזיר של מוצרט, בגדול, זה שבמאי 1784, מוצרט בן ה־28 הזדמן לחנות חיות־מחמד בווינה. חודש לפני הוא סיים להלחין את הקונצ'רטו לפסנתר מס' 17. הקונצ'רטו לא בוצע עדיין, ומוצרט הופתע לשמוע זרזיר בחנות "שר" את המלודיה הקליטה שפותחת את הפרק השלישי (האחרון). הוא תיעד במחברת את סוג הציפור (זרזיר מצוי), כתב בתווים בשורה אחת את המוטיב מתוך הקונצ'רטו, ובשורה מתחת את גרסת הזרזיר (שהוסיף פרמטה במקום מסוים, והעלה תו אחר בחצי טון) וציין ליד: "זה היה יפה!". מוצרט קנה את הזרזיר, והזרזיר ליווה אותו בשלוש השנים הבאות.

ליאנדה, שהחליטה להתחקות במלוא הרצינות אחרי מוצרט והקשר לזרזיר, החליטה לצורך העניין לגדל זרזיר בעצמה. היא מתגוררת בסיאטל, ויחד עם טום, בעלה, היא מצילה גוזל מקן שמיועד ל"פינוי". הזרזירים נחשבים, בעיקר בצפון־אמריקה, ללא רצויים ולא אהובים (הזרזיר נחשב "פולש" בדומה למיינה, בישראל. המיינה בעצמה היא מין ממשפחת הזרזיריים, כך שהכל נשאר במשפחה). הגוזל מתגלה כנקבה, והיא מקבלת את השם "כרמן" ("שיר" בלטינית). כמו גיבורת האופרה של ביזה, גם לכרמן הזרזירה לא חסר אופי. כרמן מצטרפת למשפחה, וזוכה למרחב ולטיפול מסור ואוהב. ליאנדה לא דוחקת לאלף אותה, אבל כרמן תוך זמן קצר מתחילה לחקות מילים (וגם רעשים) ומפתחת סגנון אישי (חובבת יין, למשל, ומעדיפה את באך ולהקות בלו-גראס על פני מוצרט). ברקע ישאר כל הזמן תלוי ועומד הקונפליקט המוסרי של ביות ציפור שמקומה בטבע, על אף הביטחון והרווחה שהיא זוכה להם.

פרקי הספר מתעדים את המסע בזמן בעקבות מוצרט (כולל, כמובן, נסיעה לזלצבורג ווינה), בנסיון לפצח מעט את האישיות שלו, ואת ההשראה שהביאה לעולם את המוסיקה היפה ביותר (קטונתי, גדולים ממני חושבים כך, אבל זו בהחלט גם דעתי). במקביל, מככבת כרמן הזרזירה (בחן רב!), והדיונים השונים בספר מקיפים תחומים מגוונים – אורניתולוגיה, אקו-פילוסופיה, פסיכולוגיה, ואפילו חקר שפה (האם הזרזירים הצליחו להפריך את הטענה, שהמרכיב היחידי בהתפתחות השפה האנושית שלא מצוי באף מין פרט לאדם, הוא הרקורסיה, היכולת להכניס משפט בתוך משפט?). למרות דיון מרובה במוסיקה של מוצרט, אין ניתוחים מוסיקלוגיים תיאורטיים (שדווקא מושכים אותי אישית). עובדות מעניינות, ולפעמים תמוהות, מהביוגרפיה של מוצרט נחקרות באופן יסודי (למשל: מוצרט לא נכח בטקס האשכבה של אביו, ליאופולד, בזלצבורג, ובאופן אירוני אירגן בווינה טקס לוויה גרוטסקי לזרזיר שמת חודשיים אחר־כך). נוכחות הזרזיר בחייו של מוצרט נחקרת ביצירות כמו "בדיחה מוסיקלית" ו"חליל הקסם" ("פאפאגנו הוא מוצרט!" – אומר במאי אופרה מוערך לליאנדה בבית קפה), ובאופן כללי משקפת, ע"פ הניתוח של ליאנדה, קשב עמוק ומודעות גבוהה של מוצרט לכל הסובב אותו, ואף זיקה לטבע ולפראי (למרות היותו טיפוס אורבני לכאורה; למרות האסטתיקה המאופקת והמלאכותית של המאה ה־18, שמנותקת מהטבע לעומת הרומנטיקה של המאה ה־19; ולמרות תיאוריה מנוגדת ומעניינת, שהמוסיקה של מוצרט נובעת כולה מהמוסיקה בלבד במעין מערכת סגורה).

הספר עשוי לעניין אוהבי טבע ומוסיקה, אבל למעריצי מוצרט – מומלץ ביותר.


קונצ'רטו 17 לפסנתר, פרק שלישי”