"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד," אמן.
אמרתי בלבי את התפילה שלמדתי מפי סבתי, ששיננה איתנו בכל לילה, התכסיתי היטב בשמיכת הפיקה הקשה והירוקה, ראשי תחתיה וכל הגוף מכווץ היטב, ונעלמתי לתוך החושך.
עצמתי חזק את העיניים, מנסה לשכוח היכן אני נמצאת ונזכרת בימי ההולדת שלי, שבהם לבשתי שמלות יפות וענדתי תכשיטים מהקופסה של סבתא. נזכרתי איך אימא עמדה זקופה, מלאת גאווה, והבחינה בכל האורחים שבאו, חיבקו ונישקו. זכרתי את דוד לני שהסתתר מאחורי עדשת המצלמה והנציח את כולם, את כל הרגעים ואת כל החיוכים. מדפדפת בראשי זיכרונות ותמונות מהאלבום, רואה בעיני רוחי את התמונה ומרגישה ממש את מגע הנשיקה של אימא על לחיי; את התמונה שבה בכיתי כי דודה רצתה להצטלם עם השרשרת שעל צווארי, ואני לא הסכמתי, זוכרת היטב את סבא וסבתא אוהבים, מחבקים חזק וצוחקים.
לאחר הזיכרונות הטובים, חזרו הזיכרונות הקשים והשתלטו עליי, ומיד פקחתי את עיניי, והזמן לא זז כלל, ועדיין ירד הלילה לאטו בחוץ.
אחותי ואחי שכבו ערים במיטותיהם. הם היו קטנים כל כך, והשמיכה כיסתה אותם עד שנעלמו במיטה. פעם היינו מחוברים, ישנים יחד במיטה הזוגית עם סבתא, ופתאום לכל אחד יש מיטה ושמיכה משלו. בר־אל בכה, הוא מפחד מהכלב של השכנים שהתחיל לייבב. הבכי של אחי הקטן שקט אך כואב כל כך, שאני בטוחה שאפילו סבתא הרגישה אותו מרחוק. זה היה הלילה הראשון בלעדיה.
בר־אל היה קטן, רק בן שלוש, הייתה לו צמה הדורה בצבע זהב, צמה שהיינו אמורים לגזור לו בקיץ, אבל זה לא קרה. הוא היה שובב וחייכן, והעיניים שלו חומות, בהירות וטובות. מרגע שאימא הלכה הוא השתנה, הוא לא עזב אותי לשנייה ובכה ללא הרף. הפעם הזאת הבכי שלו נשמע שונה. היינו בעיר חדשה, בבית חדש שבו קומות ומדרגות ויותר מחדר שירותים אחד, מיטות חדשות וקשות, ובפעם הראשונה בחיי מיטה שהיא רק שלי, והייתה גם "אימא" חדשה שלא היה לה ריח מוכר של אימא, ובכל זאת היינו יחד. יחד ולבד.
הכלב לא הפסיק לייבב בחוץ מתחת לחלון, ובר־אל נבהל אף יותר ולא הפסיק לבכות. לחשתי לו, "בוא, בר־אל, בוא אליי." הרגליים הקטנות שלו טופפו על הרצפה ואליהן הצטרפו גם רגליה של שיר־אל, אחותי בת הארבע, שגדולה מאחי בדיוק בשנה וחודש. שערה היה מסודר בשתי צמות ארוכות ועבות, היא הייתה קטנה ורזה, ועיניה מלוכסנות ויפות ותמימות כל כך. יופייה עדין ושברירי. במיטת היחיד שלי שמתחת לחלון התכווצנו שלושתנו מחובקים, מפחדים ושותקים. שמרנו זה על זה, וכך נרדמנו זה בריחו של אחיו.
"מה זה?! יאללה, יאללה, כל אחד פה יש לו מיטה משלו!" התעוררנו בבהלה, דפיקות לבנו מואצות. "מיד למיטות שלכם!" שוב בכי שקט, הרי בר־אל ושיר־אל לא הבינו עברית היטב, ונימת הקול הייתה מפחידה כל כך. הם בלעו את הרוק, בכו חרישית, התכסו בשמיכת הפיקה הקשה והירוקה וניסו להיעלם. הבנתי פתאום שהפכתי לאימא. לאימא שלהם. ואני רק בת שבע.