“****
משונה קצת, הספר הזה, וקשה להניח אותו במשבצת מובהקת. יש בו לא מעט ממה שאפשר למצוא בספר ריגול, אבל בלי שיקרה בו הרבה, כך שמותח הוא לא. מצד שני, הוא גם סיפור חיים של מישהו, שבקצותיו מקננת כל הזמן איזו מין פורענות, וברור שהאקדח שהונח בו במערכה הראשונה יירה מתישהו, ובכל זאת עובר כל כך הרבה זמן, עד שכבר כמעט שכחת מקיומו של האקדח. ב"סטונר", למשל - למי שאהב - כל העניין היה היעדרו של הסיפור, של הדרמה, והיופי בקע דווקא מהבנאליה של הכלום שקרה בחייו של איזה אלמוני. פה יש הרבה מאותו הלך רוח מהורהר, שאפילו כתוב מצויין ממש, אבל התלוותה לו תחושה חמצמצה שבסופו של דבר, בעצם לא קורה שום דבר, ואם זה רומן ריגול כפי שהובטח אני לא יכול להסתפק באסטבלישינג ארכני - גם אם הוא כתוב טוב - של סיפור התבגרותו של הגיבור (ואביו), או שירותו ב-8200, כי תכל'ס למה בכלל התכנסנו כאן?
באופן אירוני משהו רק עכשיו, תוך כדי כתיבת הביקורת, הבנתי למעשה מה רציתי להגיד. תכל'ס מדובר בספר מצויין, של אחד הכותבים המוכשרים ביותר שיצא לי לקרוא בעברית, רק שעבודת העריכה שנעשתה בו היא איומה. הייתי יכול לחתוך עם סכין יפנית חצי מדפי הספר ולא היה נגרע ממנו כלום - קרוב לוודאי שלהיפך. אולי היה כאן עורך שפשוט הרים ידיים כי הסופר לא היה מוכן לוותר על כלום, או שאולי הספר המקורי היה של אלף עמודים והעורך התייאש או שנמאס לו. בכל מקרה, הוא לא עשה פה עבודה טובה.
נזכרתי ב"היו זמנים בהוליווד" של טרנטינו, שגם אם היו בו פנינים פה ושם, היה לתחושתי בעיקר פיהוק אחד ארוך, כמעט שלוש שעות של הומאז' של טרנטינו לעצמו. ישבתי בקולנוע טרוט עיניים ומיואש, וחיכיתי בלי אוויר לעשר הדקות האחרונות של הסרט, וששוות את כולו.
****”
