הקדמה
אוֹבּרי
"גברתי, אנחנו צריכים לשאול אותך כמה שאלות."
אל מי היא מדברת? רגע... מי היא בכלל?
אימצתי את המוח בניסיון להבין מה קורה כאן. מיליון ואחת שאלות התחילו להתרוצץ לי בראש והקשו עליי להתרכז באישה שמולי.
"גברתי, את יכולה להגיד לי מה קרה הלילה?"
הטיתי את הראש והסתכלתי בחשדנות על האישה, שלבשה חליפה שחורה ושעיניה הביעו סקרנות.
"אני הבלשית מונרו וזה השוטר פַּרקינס."
המבט שלי עבר ממנה אליו תוך שניות.
על מה הם מדברים?
"אוברי," הכריז השוטר, "את זוכרת אותי?"
בהיתי בו בלי לומר מילה או להשמיע קול. ניסיתי להצטלל.
"את יכולה לספר לנו מה קרה בלילה האחרון?" חזרה ושאלה הבלשית מונרו ומשכה את תשומת הלב שלי בחזרה אליה.
"אנחנו רוצים לעזור לך," הוסיפה.
לעזור לי? מה קורה כאן, לעזאזל?
הם ניצבו מולי ונראו כמו דמויות מאיימות של רשעים מסיפורי אגדות.
"אוברי," אמר השוטר בטון משדל והרים את היד לכיווני בפתאומיות. אינסטינקטיבית התכווצתי ונרתעתי לאחור ככל שיכולתי, זאת תגובה שהפכה להיות הטבע השני שלי.
הוא עיווה את פניו ומשך את ידו לאחור. "אני לא מתכוון לפגוע בך. את בטוחה כאן. אנחנו רוצים לעזור לך," חזר ואמר.
צמצמתי את עיניי לעומתו, ואחר כך לעומתה, וניסיתי להבין מי הם.
"את יודעת איפה את נמצאת?" המשיכה הבלשית לשאול ודאגה בקולה.
הסתכלתי סביבי בחדר ולא ידעתי במה למקד את המבט.
לא היה לי מושג.
"את בבית החולים," אמרה כאילו קראה את מחשבותיי. "לא נוכל לעזור לך אם לא תדברי איתנו. את מבינה? אני צריכה ממך לפחות הנהון."
"לא... לא... לא... אני שונאת בתי חולים, אני שונאת בתי חולים," אמרתי בהיסטריה וטלטלתי את ראשי מצד לצד במהירות.
היא הושיטה את ידיה לפנים בתנועת כניעה. "ג'רמי מונטגומרי," אמרה בטון משדל.
עפתי לאחור, ממש משכתי את האינפוזיה מהיד שלי וקיפלתי את הברכיים קרוב לגוף. המשכתי לטלטל את הראש מצד לצד בכוח.
"לא, לא, לא, לא, לא, לא," מלמלתי שוב ושוב כמו שחוזרים על מנטרה והתנדנדתי קדימה ואחורה. ניסיתי להרגיע את עצמי כמו שעשיתי אינספור פעמים בעבר.
"אוברי," אמר השוטר בנימה מרגיעה ונגע בי.
העפתי את היד שלו הצידה וכיסיתי את האוזניים. "לא! לא! לא! לא!" צעקתי בלי הפסקה בקול הכי חזק שיכולתי להפיק.
"מה אתם עושים כאן?" צעקה מישהי, ואני הידקתי את הידיים שלי לאוזניים חזק יותר, בכוח.
הרכנתי את ראשי נמוך ככל האפשר והצטנפתי כמו כדור.
"אני הרופאה האחראית, ואף אחד לא אישר לכם להיכנס הנה!" מישהי צעקה שוב.
ידיים נגעו בי בכל מקום, בבת אחת, ואני נלחמתי חזק עוד יותר. כאב פילח את גופי, ראשי פעם והראייה שלי היטשטשה.
"היא נכנסת להלם. צאו מכאן, עכשיו! אתם לא עוזרים בכלום."
"אנחנו מנסים לעזור לה. יש לנו בלש אחד במעצר וגבר ש..."
"לאאאאא!" צעקתי. "לא... לא... לא... לא..." התייפחתי, והגוף שלי רעד בלי שליטה עד כדי כך שזה הכאיב לי.
"צאו מכאן! עכשיו!" פקדה עליהם הרופאה. "אוברי, אוברי, מתוקה, תישארי בפוקוס. את צריכה להירגע," אמרה האישה שלבשה בגדים של חדר ניתוח וחלוק לבן מעליהם.
היא נראית כל כך מוכרת. אני מכירה אותה?
העפתי את הידיים שלהם הצידה וניסיתי להשתחרר מהאחיזה של כולם בי. מכל מה שלידי, מכל מה שנגע בי.
"אל תיגעו בי! אל תיגעו בי, לעזאזל!" צעקתי וטלטלתי את הגוף שלי באלימות לכל עבר. זה הגביר את הכאב. קולות המכשירים שצפצפו סביבי החרישו אותי. "אל תיגעו בי, לעזאזל!" חזרתי וצעקתי בקולי קולות.
"תתפוס את הרגליים שלה!" דרש מישהו מעליי. "תעזרי לי לתפוס את הידיים שלה."
הידיים שלהם היו בכל מקום, ניסו להשתלט עליי, ניסו לרסן אותי, ניסו למחוק אותי.
"לא! לא! לא! לא!" נפנפתי לכל עבר, אבל הם היו חזקים ממני.
הם תמיד היו חזקים ממני.
"בבקשה... בבקשה... בבקשה..." מיררתי בבכי כמו תינוקת, הרגשות השתלטו עליי, הטביעו אותי בים של ייאוש ובדידות.
"ששש...ששש..." שידלו אותי, ומייד דמיינתי את הפנים של דילן, את הקול של דילן.
מתוך דחף הנחתי את היד החופשית שלי על הלב והקשבתי למילים שלהם, "ששש... ששש..."
הרגשתי שהגוף שלי נעשה רפוי, כבד, זר, וחמימות החלה להתפשט בתוכי מכף רגל ועד ראש.
"ששש... לכי לישון. תעצמי את העיניים ותלכי לישון, אוברי..." הקולות שלהם הלכו ודעכו ונשמעו לי כמו הדים מרוחקים.
נענעתי את הראש וניסיתי נואשות להשאיר את העיניים פקוחות. לא יכולתי להילחם בזה. אף פעם לא יכולתי. עצמתי את העיניים בניגוד לרצוני וקידמתי בברכה את האפלה.
שקט.
תמיד מטושטשת.
תמיד בודדה.
תמיד מפוחדת.
בתוך תוכי התפללתי שלעולם לא אתעורר או שאמות.
אבל בלב ידעתי...
שגם הפעם לא יהיה לי מזל שכזה.
דילן
נכנסתי למסעדה של אלכס כמו מישהו שלא רואה אף אחד ממטר.
"פאק, בנאדם, מה קרה לך?" שאל החבר שלי, ג'ייקוב, והסתכל על השפה המדממת שלי, על העין החבולה ועל החתכים במפרקי האצבעות.
"יום רע בעבודה," אמרתי בפשטות ולקחתי בירה מהבר.
"מה אתה אומר." זאת הייתה התשובה שלו.
"מזל טוב." משכתי אליי את החברה שלו, לילי, לחיבוק.
"תודה, אתה בסדר? להביא לך משהו?" היא בחנה אותי במבט חודר ומודאג.
"אל תעשי עניין. אני בסדר. זה חלק מהעבודה."
"אוקיי."
בני משפחה וחברים התאספו יחד לחגוג את יום הולדתה העשרים וחמישה של לילי, אחותו הקטנה של החבר הכי טוב שלי, לוקאס. כולם שמחו כל כך, אבל לעזאזל, לא הייתה שום סיבה לשמוח.
לפחות לי לא הייתה.
וכבר לעולם לא תהיה לי.
אחרי זמן קצר שמעתי את אוסטין, חבר אחר שלי, צועק, "וואט דה פאק?"
כולם פנו לראות על מה הוא מסתכל.
כולם חוץ ממני.
שלושה שוטרים נכנסו פנימה וניגשו ישר אלינו. ישבתי בשולחן עם ג'ייקוב ולילי ולגמתי מהבירה כאילו כלום לא קרה, כאילו החיים שלי לא עומדים להידפק וללכת לפח, כי מההתחלה הם לא היו שווים הרבה.
"הבלש מק'גרוֹ, אנחנו מצטערים אבל אנחנו חייבים ל —"
"פשוט תעשה את זה," קטעתי את השוטר, קמתי והסתכלתי על כולם.
כל השאר קרה כמו בהילוך איטי, ותאמינו לי שאילו יכולתי להאיץ את התהליך הייתי עושה את זה.
"דילן מק'גרו, יש לך זכות לשמור על שתיקה. כל מה שתאמר יכול לשמש נגדך בבית המשפט. יש לך זכות להתייעץ עם עורך דין בעת החקירה. אם אתה לא יכול להרשות לעצמך לשכור עורך דין, ימנו לך אחד. האם אתה מבין את הזכויות שהקראתי לך? ובהתחשב בזכויות האלה, האם תסכים לדבר איתי?"
הנהנתי, וג'ייקוב, שהיה עורך דין, נכנס מייד לפעולה, כמו שידעתי שיקרה.
"מה קורה כאן?" שאל. "דילן, אל תגיד מילה בלעדיי, אתה מבין אותי? אל תפתח את הפה בשום מצב."
הנהנתי שוב.
הם אזקו אותי וליוו אותי החוצה מהמסעדה בעוד העיניים של כולם נעוצות בי. הם דחפו אותי למושב האחורי של ניידת משטרה כמו שעשיתי בעצמי לכל כך הרבה אנשים אחרים, עד שאני אפילו לא יכול לספור.
לא החמצתי את האירוניה שבמצב.
לקחו ממני טביעות אצבעות, צילמו תמונות מעצר שלי, הפשיטו אותי ועשו עליי חיפוש. אחר כך דחפו אותי לתא ריק, ושם חיכיתי לג'ייקוב שיופיע.
התיישבתי על הספסל, השענתי את הראש על הקיר שמאחוריי ונשמתי נשימה עמוקה.
כל חיי עברו לנגד עיניי כמו באיזה סרט דפוק, שלא יכולתי להשהות או לעצור.
שמעתי קול צעדים במסדרון, ולא הייתי צריך לנחש במי מדובר.
"בוא, העורך דין שלך רוצה לדבר איתך."
השוטר אזק אותי שוב והוביל אותי לאורך מסדרון צר עד שהגענו לחדר, שבו ניצב שולחן מלבני גדול וכיסאות היו פזורים לאורכו. ג'ייקוב ישב בקצה הרחוק של השולחן, בדיוק כמו שהנחתי שיעשה. תפסתי את הכיסא שמולו, בעיקר מפני שלא רציתי ללכת כל כך הרבה בשביל להיות קרוב אליו.
הייתי מותש, ולא מבחינה פיזית.
הם סגרו את הדלת והשאירו אותנו לבד. אף אחד מאיתנו לא דיבר במשך אני לא יודע כמה זמן. פשוט בהינו זה בזה וחיכינו לראות מי יעשה את הצעד הראשון. נאנחתי ונשענתי לאחור בכיסא, ניסיתי למצוא תנוחה נוחה עם האזיקים המזוינים האלה על מפרקי הידיים שלי.
"אלוהים אדירים, מק'גרו, לְמה לעזאזל הכנסת את עצמך?"
לא אמרתי מילה. אפילו לא זזתי.
"מה? אתה מתכוון לשבת שם ולבהות בי כל הלילה?"
"אין לי מה להגיד."
"תפסיק לזיין את השכל," הוא סינן מבין שיניים חשוקות.
"מה אתה רוצה ממני, ג'ייקוב? סיפור לפני השינה?"
הוא רכן לפנים והניח את זרועותיו על השולחן.
"תקשיב לי, חתיכת בן זונה עקשן. אתה חייב להתחיל לדבר, ואתה חייב להתחיל לדבר ממש מהר. כדי לצאת מהאישומים נגדך צריך שאלוהים בכבודו ובעצמו יופיע בבית המשפט. אתה חייב להתחיל לספר לי מה קרה לעזאזל, כדי שאני אוכל לעשות את העבודה שלי ולהציל את התחת העלוב שלך, לפני שתהפוך להיות השפוט של איזה מישהו בכלא בעשר השנים הבאות. מבין אותי?"
הטיתי את הראש ואמרתי בהתרסה, "איפה? איפה אתה רוצה שאני אתחיל?"
הוא לא היסס, לא שציפיתי ממנו שיהסס.
"בהתחלה, דילן, תתחיל מההתחלה."
