פרק 1


לקס


״יש לי אודישן,״ שיין הכריז כשנכנס לדירה וטרק מאחוריו את הדלת. מופע מרשים, אם יורשה לי להעיר. אפילו אני לא הייתי צועדת מרחק של עשרה רחובות על עקבי סיכה בגובה עשרה סנטימטרים. אבל כזה הוא שיין ידידי, גבר שגובהו מטר ושמונים־ושמונה סנטימטרים. אני מכירה אותו מאז שהשתתפנו יחד בחוג הריקוד הראשון שלנו בגיל חמש בסיאטל.


תיק הבד שלו נחת לרגליו והוא נופף בידיו באוויר כמנהגו בעת שהיה נרגש במיוחד. ״סליחה. לא סתם אודישן. קיבלתי הזמנה.״


עיניי התרחבו. התרגשות הציפה אותי ובעקבותיה הלמה בי החרדה במהירות של רכבת משא. רגשות רבים כל כך בבת־אחת. עד עכשיו, הכול היה נהדר. שרפנו חסכונות, הוצאנו כמה שפחות כסף ולקחנו מגוון שיעורים במתחם הריקוד גרביטי, הסטודיו הטוב ביותר בעולם הריקוד המקצועי. בלי לחץ. פשוט כדי ליהנות.


״הזמנה? לרקוד במופע של ג’נט?״ הצטווחתי. התרוממתי על ברכיי. ״אבל אנחנו נמצאים כאן רק שלושה חודשים. איך זה קרה בכלל?״


הוא קרץ. ״כשקוראים לך שיין מסטרסן, הכול יכול לקרות, חמודה.״


כבשתי גניחה. שיין היה תמיד יהיר בצורה תמימה, תמיד מודע להשפעת הקסם האישי שלו על המין האנושי. הוא היה גם חתיך מדהים, עם שיער שחור כעורב שנגזז בצדדים ושקווצותיו תמיד נעו בכיוון זה או אחר, רק לעיתים נדירות למרכז. אבל האישיות שלו הייתה זו שכבשה את כולם. וכן, עבור שיין הכול בהחלט נראה אפשרי.


סירבתי להגיב לבדיחתו ושילבתי את זרועותיי. ״חשבתי שהחלטנו לחכות. אנחנו סוף־סוף נכנסים לקצב הנכון כאן. אתה לא יכול—״


״לקס.״ הוא הידק את שפתיו כאילו בכוונתו לנזוף בי. ״קיבלתי הזמנה. אני לא מתכוון לדחות אותה. זו תהיה התאבדות מקצועית, ואת יודעת את זה.״


נותרתי ללא מילים. הצעות מקצועיות להשתתף בקליפים מוסיקליים ומופעי במה מגיעות כל הזמן דרך גרביטי. הסטודיו הזה הוא המַכַּה של כישרונות ריקוד, ולעיתים קרובות מגיעים לשם סלבריטיז ומלהקים מהשורה הראשונה מכל רחבי המדינה כדי לגייס רקדנים, בעיקר למופעי במה, טלוויזיה וסרטים. שיין ואני דיברנו על השתתפות באודישן פתוח ביום מן הימים, אחרי שניכנס לעניינים. התוכנית הייתה תמיד לצלול יחד. אבל קבלת הזמנה לאודישן — זה היה נדיר. הוא לא יכול לסרב לזה, גם אם היה רוצה.


הגלגלים במוחי הסתובבו כששיין התחיל לפשוט על הארונות למרות שלא ידעתי מה הוא מחפש. המזון היחיד שנשאר לנו הייתה צנצנת של חמאת בוטנים מלאה למחצה שעמדה על השיש. נראה שהוא קלט את זה באותה מהירות שבה חשבתי על זה, כי הוא סגר את דלת הארון בטריקה. ״מזמינים פיצה.״


״שיין,״ אמרתי בנימת אזהרה. חסכנו כסף שיספיק לשנה אחת של שיעורי ריקוד ושכר דירה. הוא ידע שאין לנו כסף לפינוקים.


״לקס,״ הוא ענה בנימת אזהרה דומה. ״אנחנו רוקדים שמונה עד עשר שעות ביום. את אמנם מתפארת בתחת שלך, אבל אני לא מוכן להיות אחראי לזה שתהפכי לשק עצמות. הגיע הזמן להתפנק בפיצת גן עדן גדולה וטובה.״


פלטתי קול צחוק למרות משקעי ההלם מהפצצה שזה עתה הפיל. מתאים כל כך לשיין לפוגג מתיחות בדיבורים על אוכל.


״תראי,״ הוא אמר וחיוכו המתוק הבהיר לי שהוא יודע שניצח. ״תחשבי על זה. אם אזכה בתפקיד, המצב שלנו ישתפר. אנחנו לא יכולים לקחת שיעורים ולחיות על חמאת בוטנים ואטריות ראמן בזמן שאנחנו מחכים שמשהו יקרה. לא נמאס לך כבר לחכות, ילדה?״


״כן, אבל—״


הוא הבליט את אגנו והידק את שפתיו. ״אבל מה?״


״אתה תקבל את התפקיד.״ לא התכוונתי לדבר בקול יללני כזה, אבל רק עכשיו הגענו ללוס אנג’לס.


״את לא יודעת את זה.״


״אולי לא את התפקיד הזה, אבל זה לא ייקח לך הרבה זמן. ומה אז? רוב הסיכויים שתצטרך לעזוב את אל.איי... ואני אשאר כאן... לבד.״


הוא הטה את הראש שלו וחייך. ״איזו דרמה.״


הסתרתי את חיוכי. שרבוב השפתיים היה קצת מוגזם.


״גם את יכולה להתחיל ללכת לאודישנים.״


״הא,״ אמרתי בהתנשמות סרקסטית.


״בחייך, לקס. זה בדיוק כמו לצאת לדייט. את צריכה להראות את עצמך. להבהיר להם שאת מעוניינת. לבחון את האפשרויות שלך.״ עיניו אורו, והוא חבט בדלפק השיש ואז רכן מעליו לעומתי. ״אם כבר מזכירים דייטים...״


אוי לא, אנחנו מתחילים. התכווצתי.


״יש איזה חתיך שמעביר כמה משיעורי הריקוד שבהם אני משתתף. את מכירה את רג’י מיינור?״ הוא נופף על עצמו בידו ועפעף בדרמטיות. ״אלוהים ישמור.״ אבל כשראה שהבעתי לא השתנתה, הוא הטיח את ידו בדלפק וגלגל את עיניו. ״לא משנה. את תדעי מיהו ברגע שתראי אותו. בכל מקרה, הוא ניסה לנהוג בערמומיות ביחס לזה, אבל הוא שאל עלייך היום.״


ידעתי בדיוק על מי הוא מדבר, אבל לא באתי לאל.איי למצוא גבר. לכן בחרתי להתעלם מהניסיון השני שלו לשנות את נושא השיחה.


״אני יודעת שאני עוד לא מוכנה ללכת לאודישנים. חשבתי ששנינו רוצים ללמוד קודם ואז—״


״אנחנו לומדים כל החיים. בגלל זה אנחנו כאן. חוץ מזה, לא יכול להיות אימון טוב יותר מלצאת להיבחן ולבדוק את המתחרים, לא?״


סגרתי את הפה בכוח. הוא צדק, אבל לא הייתי מוכנה עדיין לשלם את המחיר כדי להגשים את חלומי — לאבד את חברי הטוב ביותר. עדיין לא. התסכול בער בתוכי. ״מי הזמין אותך?״


״קוראים לה ג’אנל. היא מגייסת כישרונות עבור כמה אמנים. שמעתי שהיא חברה של הכוריאוגרף שגם את אוהבת. תיאודור נוסקה.״ הוא גלגל את גבותיו באופן מרומז, ואני הרמתי את החפץ הסמוך אליי ביותר והשלכתי אותו עליו. נעל הטניס השחורה־ורודה שלי פגעה בחזהו, וגרמה לו לשלוח אליי מבט חודר ולנעוץ את אצבעו באוויר. ״אני גורר את התחת המנומש שלך לאודישן הפתוח הבא רק בגלל זה.״


רציתי לצרוח. הוא לא קלט. בתעשייה הזו, לא מספיק להיות הרקדן הכי טוב בחדר. מדובר בחברויות, בקשרים, בתזמון ובקצת מזל. ראיתי איך רקדנים ותיקים התבוננו בשיין ובי כשרק הגענו; חלקם שלחו לעברנו מבט עקום, אבל גרוע מזה - היו כאלה שלא ראו אותנו בכלל. אנחנו היינו נקודות מהבהבות על רשת המכ״ם שלהם, עוברי אורח שהגיעו ליהנות מהחוויה, לא נחשבים כלל כמועמדים למשהו. רציתי שזה ישתנה — רציתי להרוויח ביושר את מקומי.


ואולי במקום כלשהו עמוק בתוכי היה גם פחד מכישלון. מדחייה בגין הדבר שאהבתי יותר מכל דבר אחר בעולם. השקעתי תמיד את כל כולי בתוכנית הזו, למרות אכזבתם של הוריי. והיה כיף להשתתף בשיעורים. השתתפות בשיעורים לא הובילה לאכזבה בלתי נמנעת שהינה חלק בלתי נפרד מהתעשייה הזו.


הרגשתי בנוח, אבל אולי לא טוב להימצא במקום הזה. ובכל זאת, חוסר הביטחון בעבע בחזי ולא הצלחתי להשתחרר ממנו.


״יש לךָ מושג כמה פעמים אמרו לי שלא אצליח בעולם הריקוד המקצועני? אני עדיין לא מוכנה לשמוע את זה מפי האנשים הנחשבים בענף. הסטודיו הזה... הרקדנים האלה... הכוריאוגרפים. אני רוצה שהקהילה הזו תאמץ אותי אליה. אני רוצה שהם ידעו שהרווחתי את העבודה שלי ביושר, אם אי פעם אשיג עבודה.״


הבעתו של שיין השתנתה באופן דרמטי. האושר שהיה על פניו כשנכנס לדירה כמה דקות קודם לכן התעמעם, והוא נראה עתה כמי שרק טובתי עומדת לנגד עיניו. חיזקתי את עצמי לקראת הבעיטה בתחת שידעתי שתגיע.


״אל תיתני למילים של אבא שלך להוריד אותך, לקס. זה כל מה שזה. מילים. את כאן מפני שאת שייכת לכאן, ובבוא הזמן תראי שזו הייתה ההחלטה הנכונה.״


הרגשתי כאילו חבטו לי בבטן.


״באמת?״


״כן.״ הוא נעץ בי את מבטו. ״את פאקינג כוכבת הרוק הגדולה ביותר על רחבת הריקודים הזו, אלכסנדרה לוריין קווין, ואני לא אומר את זה רק בגלל שקנית לי את נעלי העקב הראשונות שלי.״


צחקקתי, אבל עיניו נותרו רציניות.


״את חושבת שהרקדנים שם יכבדו אותך, אם הם יראו שאת משתתפת במיליון שיעורים לפני שאת הולכת לאודישן?״ הוא הניד בראשו במרץ. ״את טועה, חומד. הם לא ידעו אפילו את השם שלך, עד שלא תצמידי לריבועים בבטן שלך מדבקה ממוספרת, תעלי לרחבת הריקודים כאילו נדמה לך שאת ביונסה, ותיכשלי — ואז תיכשלי שוב. וחוץ מזה״ — עיניו הצטמצמו ומבטו נותר נעוץ בי והשתיק את הצחקוקים שלי — ״האדם היחיד שמעכב אותך מהגשמת החלום שלך זו את עצמך.״


עיניי התמלאו דמעות כשהוא ניגש אל מזרן האוויר שלי, צנח עליו ומשך אותי לחיבוק. אהבתי את הקירבה שעליה שמרנו במשך כל השנים הללו. אהבתי את האופן שבו שיין היה תמיד זה שדחף אותי להגשים את חלומותיי וניחם אותי כשהדברים לא התנהלו בדיוק לפי התוכנית. אז כן, פחדתי שכל זה ייעלם. ויכולתי להרגיש את זה באוויר; הגיעה השעה.


שיין חי את החיים בענק. שום דבר לא הפחיד אותו. שום דבר לא גרם לו לסגת. יכול להיות שזו הסיבה שאהבתי אותו כל כך. הוא התמודד עם המון התנגדות מהסביבה, החל בנטייה המינית שלו, דרך משפחה רעילה ועד העובדה שתמיד היה גבוה באופן יוצא דופן. ועל כל אלה נוסף בגיל ההתבגרות הלעג מצד בני גילנו, על שבחר להיות רקדן. הוא לא הניח לשום דבר מכל אלה לעצור אותו מלהשיג את מה שרצה.


שיין ואני היינו הפכים מוחלטים.


איש מעשה מול חולמת. מסמר המסיבה מול פרח קיר. ומסיבה כלשהי, כל הדברים האלה רק העצימו את האהבה שרחשנו זה לזה. ביחד יצרנו איזון. האמת, הוא איזן אותי.


כששיין חזר לדבר, ראשי היה טמון מתחת לסנטרו.


״סביר להניח שאף פעם לא תרגישי מוכנה, לקס. פשוט תצטרכי לקפוץ למים בשלב כלשהו. אז אולי עדיף שזה יקרה עכשיו. הגיע הזמן לעוף, ילדונת.״