"הלכה לי המדינה" – אלו היו מילותיו הראשונות של שמעון שבס דקות אחדות אחרי שיצא מבית החולים בליל 4 בנובמבר 1995 ובפיו הבשורה הנוראה מכול: יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, נרצח.
מי שהיה צמוד לרבין בשתים-עשרה השנים האחרונות לחייו – כעוזר שר הביטחון, כעוזר האישי והפוליטי וכמנכ"ל משרד ראש הממשלה – מצא את עצמו לראשונה בחייו ללא שביב של תקווה.
הספר הזה נולד זמן קצר אחרי הרצח, אולם יחלפו שנים רבות עד שהדברים יועלו על הכתב, וכעת, כמעט 25 שנים אחרי, הם רואים אור: נוקבים, קשים ומעוררי מחשבה.
בספרו חבר שבס מפנה אצבע מאשימה כלפי מובילי ההסתה אבל גם כלפי רמי המעלה, אלה שהחזיקו בתפקידי מפתח ויכלו לעצור את ליבוי היצרים, השיסוי וההמרדה, אך בחדלונם לא עשו דבר. הוא גם מתאר מנהיגות שעשתה כל שלאל ידה כדי להפוך את ישראל למקום טוב יותר לחיות בו, דבר שכלל אינו מובן מאליו היום, והוא אינו חושש לומר את כל אשר על לבו, לשחוט פרות קדושות ולחשוף את הפצעים שיש מי שמתאמצים להסתיר – הפצעים של כולנו.