מבוא
הקפטריה
קרולין מנהלת את הקפטריות ברשת בתי ספר בעיר גדולה. היא אחראית למאות בתי ספר, ומאות אלפי ילדים אוכלים בקפטריות שלה בכל יום. לקרולין יש הכשרה פורמלית בתזונה(תואר שני מאוניברסיטת המדינה) ואישיות יצירתית המתבטאת בנטייה לחשוב על דברים בדרכים לא שגרתיות.
ערב אחד, במהלך שיחה על בקבוק יין טוב עם חבר בשם אדם, יועץ ניהול עם נטייה לחשיבה סטטיסטית שעבד עם רשתות סופרמרקטים, צץ בראשה רעיון מעניין: לערוך ניסוי בבתי הספר של קרולין, כדי לברר אם על ידי שינוי הדרך שבה מוצגים המאכלים המוצעים בקפטריה, בלי לשנות את היצע המאכלים, אפשר יהיה להשפיע על מה שהתלמידים יבחרו לאכול. קרולין נתנה למנהלים של עשרות קפטריות בבתי ספר הוראות מדוקדקות כיצד להציג את סוגי המאכלים העומדים לבחירת התלמידים.
היו בתי ספר שבהם המאכלים הראשונים שהוצגו היו הקינוחים, בתי ספר שבהם הקינוחים הוצגו אחרונים ובתי ספר שבהם כדי להגיע לקינוחים היה צריך לעמוד בתור אחר. בבתי ספר שונים הונחו פריטי מזון שונים במקומות שונים. בחלקם הונח צ'יפס בגובה העיניים של התלמידים ובאחרים - מקלוני גזר.
לאור ניסיונו של אדם בתכנון פנימי של סופרמרקטים, הוא חשד שתוצאות הניסוי יהיו דרמטיות. והוא צדק. קרולין הצליחה להגדיל או להקטין את צריכתם של פריטי מזון רבים בשיעור שהגיע לפעמים ל- 25 אחוזים פשוט על ידי שינוי סדר הצגתם בקפטריה. קרולין למדה לקח חשוב: ששינויים קטנים בהֶקשר יכולים להשפיע על תלמידי בית ספר כמו על מבוגרים; ושאפשר להשתמש בעובדה זו לטובה או לרעה. לדוגמה, קרולין יודעת שהיא יכולה להגדיל את צריכתם של מאכלים בריאים ולהפחית את צריכתם של מאכלים שאינם בריאים.
קרולין מבינה שכאחראית על מאות בתי ספר, היא יכולה להשפיע על מה שהתלמידים אוכלים. היא גייסה צוות של סטודנטים לתארים מתקדמים שעובדים בהתנדבות על איסוף הנתונים, וכעת היא חוככת בדעתה מה לעשות בכוח שהתברר לה שמצוי בידיה. להלן כמה הצעות שקיבלה מידידים ומחברים לעבודה אנשים - שבדרך כלל מדברים בכנות, אבל לפעמים אוהבים להתלוצץ:
1. לארגן את האוכל בצורה שתהיה, בסך הכול, הטובה ביותר לבריאותם של התלמידים.
2. לבחור באקראי את סדר הצגת המאכלים.
3. לנסות לארגן את המנות בצורה שתגרום לתלמידים לבחור את המאכלים שהיו בוחרים בעצמם.
4. למכור כמה שיותר פריטים שהגיעו מהספקים המוכנים לשלם את סכומי השוחד הגדולים ביותר.
5. לפעול בצורה שתהיה הרווחית ביותר, נקודה.
ברור שאפשרות 1 נראית מושכת, אך התערבות כזאת עלולה גם להיראות קצת מוגזמת, אפילו פטרנליסטית. אבל החלופות גרועות עוד יותר! אפשרות 2, לארגן את המאכלים באופן אקראי, יכולה להיתפס כהוגנת, ובמובן מסוים היא ניטרלית, אבל אם סדר המאכלים יהיה אקראי בבתי ספר שונים, התוצאה תהיה שבבתי ספר מסוימים תהיה תזונת התלמידים גרועה יותר מאשר באחרים. האם זה מצב רצוי? האם זה סוג הניטרליות שקרולין צריכה לאמץ בעת שביכולתה להועיל לתלמידים בקלות, בין השאר על ידי שיפור בריאותם.
אפשרות 3 יכולה להיראות כמו ניסיון מכובד להימנע מהתערבות: לנסות לחקות את מה שהתלמידים עצמם היו בוחרים. ייתכן שזאת האפשרות הניטרלית האמיתית, ואולי קרולין צריכה לגלות ניטרליות ולהתאים את התנאים למה שהתלמידים רוצים (לפחות כשמדובר בתלמידים הבוגרים יותר). אבל אם חושבים על זה קצת, מבינים שקשה ליישם את האפשרות הזאת. הניסוי של אדם מוכיח שבחירותיהם של התלמידים תלויות בסדר הצגת הפריטים. מהן, אם כן, העדפותיהם האמיתיות? מהי בכלל משמעות הרעיון שקרולין צריכה לנסות לברר מה התלמידים יבחרו "בעצמם"? הרי אי-אפשר להימנע מלארגן את המאכלים בקפטריה בצורה כלשהי.
אפשרות 4 יכולה לקרוץ לעובדים מושחתים במקום עבודתה של קרולין, שעבורם התערבות בסדר פריטי המזון תהיה עוד נשק בארסנל הדרכים לנצל את כוחם לרעה.
אבל קרולין היא אישה ישרה והגונה, ולכן כלל אינה שוקלת את האפשרות הזאת. כמו באפשרויות 2 ו- 3, גם באפשרות 5 יש משהו מושך, בייחוד אם קרולין חושבת שהקפטריה הטובה ביותר היא הקפטריה הרווחית ביותר. אבל האם באמת יהיה נכון מצד קרולין לנסות לשפר ככל יכולתה את רווחיות הקפטריות, אם כתוצאה מכך התלמידים יהיו פחות בריאים, בייחוד לנוכח העובדה שהיא עובדת ברשת של בתי ספר ציבוריים.
קרולין היא אדריכלית בחירה. אנחנו מגדירים אדריכלי בחירה כמי שאחראים לארגון ההקשר שבו אנשים מקבלים החלטות. קרולין היא אומנם דמות בדיונית, אבל הרבה אנשים אמיתיים הם בעצם אדריכלי בחירה - ורובם כלל אינם מודעים לכך. אם אתם מתכננים את טופסי ההצבעה שבאמצעותם המצביעים בוחרים מועמדים, אתם אדריכלי בחירה. אם אתם רופאים שחייבים להציג בפני מטופלים את אפשרויות הטיפול העומדות בפניהם, אתם אדריכלי בחירה. אם אתם מתכננים את טופס ההצטרפות לתוכנית בריאות שהעובדים החדשים בחברה ממלאים, אתם אדריכלי בחירה.
אם אתם הורים ואתם מציגים בפני ילדיכם את האפשרויות ללימודים גבוהים הניצבות בפניהם, אתם אדריכלי בחירה. אם אתם אנשי מכירות, אתם אדריכלי בחירה אבל את זה אתם כבר יודעים. יש הרבה קווי דמיון בין אדריכלות בחירה ובין צורות מסורתיות יותר של אדריכלות. אחד החשובים שבהם הוא שלא קיים תכנון "ניטרלי". חשבו על תכנון בניין לימודים חדש במוסד אקדמי. האדריכל מקבל דרישות מסוימות. הבניין חייב לכלול 120 משרדים, 8 כיתות לימוד, 12 חדרי מפגש לסטודנטים וכן הלאה. הבניין חייב לעמוד באתר מסוים. ויש מאות אילוצים אחרים - חלקם חוקיים, חלקם אסתטיים, חלקם מעשיים. בסופו של דבר, האדריכל צריך לתכנן בניין ממשי, עם דלתות, מדרגות, חלונות ומסדרונות. כפי שאדריכלים טובים יודעים, להחלטות שעלולות להיראות שרירותיות, למשל היכן למקם את חדרי השירותים, יש השפעה שאינה גלויה לעין בהכרח על האינטראקציות בין בני האדם המשתמשים בבניין. כל הליכה לשירותים יוצרת הזדמנות (לטוב או לרע) להיתקל בחברים לעבודה או ללימודים. בניין טוב לא רק נראה טוב אלא גם "עובד".
כפי שנראה, לפרטים קטנים שעלולים להיראות חסרי משמעות יכולות להיות השפעות רציניות על התנהגותם של אנשים. כלל אצבע טוב הוא להניח ש"כל דבר חשוב". במקרים רבים, כוחם של הפרטים הקטנים האלה נובע מכך שהם ממקדים את תשומת לבם של המשתמשים בכיוון מסוים. מבין הדוגמאות הרבות שאפשר למצוא, דווקא שירותי הגברים בנמל התעופה סכיפהול באמסטרדם הם דוגמה טובה במיוחד. רשויות נמל התעופה צרבו צורה של זבוב שחור בכל משתנה.
בדרך כלל מתקבל הרושם שגברים לא כל כך שמים לב לאן הם מכוונים, מה שעלול לעשות קצת בלגן, אבל אם הם רואים מטרה, תשומת הלב שלהם וכתוצאה מכך גם יכולת - הדיוק שלהם משתפרות מאוד. לדברי הוגה הרעיון, השינוי חולל פלאים. "זה - משפר את ההתכווננות", אמר אד קיבום. "כשגבר רואה זבוב, הוא מכוון לעברו". קיבום הוא כלכלן המנהל את הרחבות הבנייה בסכיפהול. לפי הניסויים שערכו אנשיו עם זבובים במשתנות, צריבת צורת הזבובים הפחיתה את שיעור הדליפות ב- 80 אחוזים.
הרעיון ש"כל דבר חשוב" יכול לתת לאדריכלי בחירה כוח, אך הוא יכול גם לשתק. אדריכלים טובים מבינים שאף על פי שאינם יכולים לבנות בניינים מושלמים, הם יכולים לבחור בחירות תכנוניות שהשפעתן תהיה מועילה. חדרי מדרגות פתוחים, לדוגמה, יכולים לקדם יותר אינטראקציות ויותר הליכה במקום העבודה שני דברים - שקרוב לוודאי שיהיו רצויים. וכפי שאדריכל המתכנן בניינים חייב בסופו של דבר לבנות בניין מסוים, אדריכלית בחירה כמו קרולין חייבת לבחור סידור מסוים של פריטי המזון המוצעים בארוחת הצהריים, וכך היא יכולה להשפיע על מה שהתלמידים יבחרו לאכול; היא יכולה לדחוף אותם קלות בכיוון מסוים.
פטרנליזם ליברטריאני
אם, לאור כל השיקולים האלה, אתם סבורים שיהיה נכון מצד קרולין לנצל את ההזדמנות לדחוף את הילדים לעבר בחירה במזון הבריא יותר, אפשרות 1, אנחנו מברכים אתכם על הצטרפותכם לתנועה שלנו: תנועת הפטרנליזם הליברטריאני. אנחנו יודעים היטב שזה לא מונח שמיד ימצא חן בעיני הקוראים.
כל אחת משתי המילים שהוא מורכב מהן קצת מרתיעה בפני עצמה בגלל מטען הדימויים השלילי הנלווה אליה בתרבות הפופולרית ובפוליטיקה. ומעבר לכך - הרעיונות ששתי המילים הללו מבטאות נראים סותרים. מדוע לשלֵב שני רעיונות שנואים וסותרים- אנחנו טוענים שאם מבינים אותם כהלכה, שני הרעיונות בעצם משקפים את השכל הישר - וששניהם יחד מושכים הרבה יותר מאשר כל אחד בפני עצמו. הבעיה של המונחים האלה היא שהם שבויים בידי אנשים דוגמטיים.
ההיבט הליברטריאני של האסטרטגיות שלנו נעוץ בעיקרון הפשוט שבאופן כללי, אנשים צריכים להיות חופשיים לעשות כרצונם, ובכלל זה לבחור שלא להשתתף בהסדרים שאינם רצויים בעיניהם. אם להשתמש בביטוי של מילטון פרידמן המנוח, פטרנליסטים ליברטריאנים דורשים שאנשים יהיו "חופשיים לבחור".
אנחנו רוצים שתכנון של מדיניות ייעשה כך שהמדיניות תשמֵר את חופש הבחירה או תרחיב אותו. כאשר אנחנו מצמידים ל"פטרנליזם" את התואר "ליברטריאני", אנחנו פשוט מתכוונים להגנה על חירותם של בני האדם. וכאשר אנחנו מדברים על שימור החירות, אנחנו מתכוונים למה שאנחנו אומרים: פטרנליסטים ליברטריאנים רוצים להקל על בני אדם ללכת בדרכם שלהם; הם אינם רוצים להכביד על מי שרוצים להשתמש בחירותם.
ההיבט הפטרנליסטי נעוץ בטענה שלגיטימי שאדריכלי בחירה ינסו להשפיע על התנהגותם של בני אדם כך שחייהם יהיו ארוכים יותר, בריאים יותר וטובים יותר. במילים אחרות, אנחנו תומכים במאמצים מודעים מצד מוסדות, הן במגזר הפרטי והן בממשל, לכוון את בחירותיהם של בני אדם בכיוונים שישפרו את חייהם. לפי הבנתנו, מדיניות היא "פטרנליסטית" אם היא מנסה להשפיע על בחירותיהם של אנשים בצורה שתביא אותם למצב שלפי שיפוטם שלהם יהיה טוב יותר. אנחנו מראים, על סמך ממצאי מחקרים מבוססים במדעי החברה, שבמקרים רבים אנשים מקבלים החלטות גרועות מאוד - החלטות שלא היו מקבלים אילו היו מקדישים להן את מלוא תשומת לבם ואילו היו להם המידע המלא, כישורים קוגניטיביים בלתי מוגבלים ושליטה עצמית מוחלטת.
פטרנליזם ליברטריאני הוא פטרנליזם מסוג חלש, רך ובלתי פולשני יחסית, מפני שהוא אינו חוסם או שולל בחירות, ואף אינו מקשה משמעותית שום בחירה. אם אנשים רוצים לעשן, לאכול הרבה ממתקים, לבחור טיפול רפואי שאינו מתאים להם או לא לחסוך כסף לגיל הפרישה, פטרנליסטים ליברטריאנים לא יאלצו אותם לפעול בניגוד לרצונם ואפילו לא יקשו עליהם. אף על פי כן, הגישה שאנחנו ממליצים עליה היא בכל זאת פטרנליסטית, מפני שאדריכלי בחירה במגזר הפרטי ובמגזר הציבורי אינם מנסים רק לתת ביטוי לבחירות שאנשים צפויים לבחור או ליישם אותן, אלא מנסים במודע לכוון אנשים לכיוונים שישפרו את חייהם. הם נותנים להם דחיפות קלות המכוונות אותם בכיוון מסוים.
כשאנחנו מדברים על דחיפות קלות כאלה, כוונתנו לכל היבט של אדריכלות בחירה שמשנה באופן צפוי את התנהגותם של בני אדם בלי לשלול או לאסור שום אפשרות ובלי לשנות משמעותית את התמריצים הכלכליים שלהם. כדי שהתערבות תיחשב לדחיפה קלה ותו לא, ההימנעות ממנה צריכה להיות קלה וזולה. השימוש בדחיפות קלות שונה מהכתבת כללים כלשהם. מיקום הפירות בגובה העיניים הוא רק דחיפה קלה בכיוון מסוים; סילוק של ג'אנק פוד מהקפטריה כבר לא. -
רבים מרעיונות המדיניות שאנחנו מציעים כבר יושמו במגזר הפרטי )עם או בלי דחיפות קלות מצדן של ממשלות(. מעסיקים, לדוגמה, הם אדריכלי בחירה חשובים ברבות מהדוגמאות שאנחנו דנים בהן בספר זה. אנחנו חושבים שבתחומים הנוגעים לתוכניות בריאות ופרישה, מעסיקים יכולים להועיל מאוד לעובדים על ידי דחיפות קלות. חברות פרטיות שרוצות לעשות כסף ובה בעת לתרום תרומה חיובית לחברה ולעולם, יכולות אפילו להרוויח מדחיפות קלות למען הסביבה שיובילו להפחתת זיהום האוויר (ופליטת גזי החממה). אבל כפי שנראה, הנקודות שמצדיקות פטרנליזם ליברטריאני מצד מוסדות פרטיים נכונות גם לממשל.
בני אדם ובני כלכל: מדוע דחיפות קלות יכולות לעזור
מי שמתנגדים לפטרנליזם טוענים לעתים קרובות שבני אדם יודעים היטב לבחור בעצמם את הבחירות הנכונות ביותר או לפחות שהם טובים בזה יותר מאחרים - (ביחוד אם ה"אחרים" האלה הם עובדי ממשל). רעיון "האדם הכלכלי", ה"הומו אקונומיקוס", הוא רעיון שנראה שרבים מאמינים בו הן אנשים שלמדו כלכלה - והן כאלה שלא ולוּ במובלע. הכוונה לרעיון שכל אחד מאיתנו תמיד חושב ובוחר - היטב, ומשתמע ממנו שהדיוקן האנושי המצטייר מספרי הלימוד של הכלכלנים הוא דיוקן נאמן למציאות.
אם תעיינו בספרי לימוד בכלכלה, יתברר לכם שהומו אקונומיקוס מסוגל לחשוב כמו אלברט איינשטיין, לאחסן בזיכרונו מידע כמו מחשב-העל Big Blue של IBM ולהפגין שליטה עצמית לא פחות ממהטמה גנדי. באמת. אבל בני האדם שאנחנו מכירים אינם כאלה. אנשים אמיתיים מתקשים בחילוק ארוך אם אין ברשותם מחשבון, לפעמים שוכחים את יום ההולדת של בני הזוג שלהם, ואחרי חגיגות השנה החדשה הם סובלים מהנג-אובר. הם לא הומו אקונומיקוס. הם הומו ספיאנס. כדי לצמצם ככל האפשר את השימוש במינוח לטיני, נתייחס לבני המין האמיתי בשם "בני אדם" ולבני המין הבדיוני בשם "בני כלכל".
חשבו על בעיית השמנת-היתר המסוכנת. שיעור השמנת-היתר בארצות הברית מתקרב כעת ל- 20 אחוזים, ויותר מ- 60 אחוזים מהאמריקאים נמצאים במצב המוגדר כעודף משקל או כהשמנת-יתר מסוכנת. בעולם כולו, מיליארד בוגרים בערך נמצאים במצב המוגדר כעודף משקל וכ- 300 מיליון במצב המוגדר כהשמנת-יתר מסוכנת. שיעור השמנת-היתר המסוכנת נע בין פחות מ- 5 אחוזים ביפן, בסין ובכמה מדינות אפריקאיות ליותר מ- 75 אחוזים באזורים עירוניים בסמואה.
באזורים מסוימים בצפון אמריקה, בממלכה המאוחדת, במזרח אירופה, במזרח התיכון, באיי האוקיינוס השקט, באוסטרליה ובסין גדלו שיעורי השמנת-היתר המסוכנת פי שלושה מאז 1980 , לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי. יש ראיות בלתי מוטלות בספק לקשר בין מצב זה ובין סיכון למחלות לב ולסוכרת, המובילים לעתים קרובות למוות מוקדם. יהיה נהדר להציע שכולם פשוט יבחרו בתזונה בריאה או בתזונה טובה יותר שאפשר להשיג בכמה דחיפות קלות.
מובן שלאנשים סבירים אכפת גם מה טעמו של האוכל, לא רק כמה הוא בריא, ואכילה כשלעצמה היא עבורם מקור להנאה. איננו טוענים שכל אדם עם משקל-יתר מתנהג בהכרח באופן בלתי רציונלי, אבל אנחנו דוחים את הטענה שבחירותיהם התזונתיות של כל האמריקאים, או כמעט כולם, הן בחירות אופטימליות. ומה שנכון לגבי תזונה נכון גם לגבי התנהגויות אחרות הקשורות לסיכון, ובהן עישון וצריכת אלכוהול, האחראיות כל שנה ליותר מ- 500,000 מקרים של מוות מוקדם.
בשום פנים לא סביר לטעון שבחירותיהם הנוכחיות של בני אדם בנוגע לתזונתם, לעישון ולצריכת אלכוהול מקדמות באופן מיטבי את רווחתם. לאמיתו של דבר, רבים מהמעשנים, מהמכורים לאלכוהול ומהאנשים שאוכלים יותר מדי מוכנים לשלם לכל מיני גורמים כדי שיעזרו להם לקבל החלטות טובות יותר.
אבל מקור המידע הבסיסי שלנו כאן הוא ענף מדעי חדש - מדע הבחירה - שהתהווה בעקבות מחקרים קפדניים של חוקרים בתחום מדעי החברה במהלך ארבעת העשורים האחרונים. תחום המחקר הזה מעלה שאלות רציניות בדבר הרציונליות של הרבה שיפוטים והחלטות שאנשים מקבלים. כדי להיחשב לבני כלכל לא נחוצה היכולת לחזות את העתיד בדייקנות מושלמת (לשם כך דרושה ידיעת-כול), נחוצה רק היכולת לבנות הערכות חפות מהטיות בנוגע לעתיד.
בשונה מבני כלכל, בני אדם נוטים לטעות בדרכים צפויות. קחו לדוגמה את "כשל התכנון" הנטייה העקבית - לאופטימיות בלתי מציאותית בנוגע לזמן הדרוש להשלמת פרויקטים. אף אדם ששכר אי-פעם את שירותיו של קבלן שיפוצים לא יופתע ללמוד שכל דבר לוקח יותר זמן מהצפוי אפילו כשיודעים על כשל התכנון.
מאות מחקרים מאשרים שכאשר בני אדם עורכים תחזיות, התוצאות נוטות להיות פגומות ומוטות. הם גם אינם מצטיינים במיוחד בקבלת החלטות. אם שוב נבחר רק דוגמה אחת, חשבו על מה שמכונה "הטיית הסטטוס קוו" שם מנופח לאינרציה. - ממגוון סיבות שנבחן בהמשך, יש לבני אדם נטייה חזקה לבחור במצב הקיים או באפשרות ברירת המחדל.
כשאדם מקבל טלפון סלולרי חדש, לדוגמה, עליו לבצע שורה של בחירות. ככל שהטלפון משוכלל יותר, כך ניצבות בפניו יותר אפשרויות בחירה מצבע הרקע, - דרך צליל הצלצול ועד למספר הפעמים שהטלפון יצלצל לפני שהשיחה תועבר לתא הקולי. עבור כל אחת מהאפשרויות האלה היצרן בוחר אפשרות אחת כברירת המחדל. מחקרים מראים שלא משנה מהן אפשרויות ברירת המחדל, רבים פשוט נצמדים אליהן גם כאשר מדובר בדברים חשובים בהרבה מהצליל שישמיע הטלפון - כשהוא יצלצל.
אפשר להסיק מכך שתי מסקנות חשובות. ראשית, לעולם אין לזלזל בכוח האינרציה; שנית, ניתן לנצל את הכוח הזה. אם חברות פרטיות או אנשים בתפקידים ציבוריים חושבים שמדיניות אחת תפיק תוצאות טובות יותר, הם יכולים להשפיע השפעה ניכרת על התוצאה על ידי בחירתה כברירת המחדל.
כפי שנראה, קביעת אפשרויות מסוימות כברירת מחדל ואסטרטגיות דומות אחרות, המסתכמות בלא יותר משינוי של תפריטים, ושנראות טריוויאליות, הן התערבויות שיכולה להיות להן השפעה עצומה על התוצאות מהגדלת חסכונותיהם של אנשים ועד שיפור איכות הטיפול הרפואי - וזמינותם של איברים לניתוחי השתלה מצילי חיים.
השפעתן של ברירות מחדל הנבחרות בשום שכל היא רק דוגמה אחת הממחישה את עוצמתן העדינה של דחיפות קלות. בהתאם להגדרתנו, דחיפה כזאת היא כל גורם המשנה במידה משמעותית את התנהגותם של בני אדם גם אם בני כלכל יתעלמו ממנו. בני כלכל מגיבים בראש ובראשונה לתמריצים. אם הממשלה תטיל מס על ממתקים, הם יקנו פחות ממתקים, אבל הם לא יושפעו מגורמים "בלתי רלוונטיים" כמו הסדר שבו מוצגות להם האפשרויות העומדות לבחירתם.
בני אדם מגיבים גם הם לתמריצים, אך בשונה מבני כלכל, הם מושפעים גם מדחיפות קלות.* שימוש נכון הן בתמריצים והן בדחיפות קלות בכיוונים רצויים ישפר את יכולתנו לשפר את חייהם של בני אדם ויפתור רבות מהבעיות החברתיות הגדולות ביותר; וניתן לעשות זאת מבלי לוותר על זכותו של כל אחד לבחור כרצונו.
הנחה כוזבת ושתי אמונות מוטעות
הרבה אנשים שדוגלים בחופש הבחירה דוחים כל סוג של פטרנליזם. הם רוצים שהממשל יניח לאנשים לבחור בעצמם. מקובל לחשוב שהדרך הנכונה לבנות מדיניות על בסיס צורת החשיבה הזאת היא לחתור לתת לאנשים כמה שיותר אפשרויות, ואז להניח להם לבחור את זו שהכי מוצאת חן בעיניהם (תוך מזעור התערבות הממשל או הדחיפות מצדו לעבר אפשרויות מסוימות).
היופי שבצורת החשיבה הזאת הוא שעולה ממנה פתרון פשוט להרבה בעיות מורכבות: צריך פשוט למקסם (במספר ובמגוון) את האפשרויות העומדות לבחירה - וזה הכול! גישות מסוג כזה ננקטו בתחומי מדיניות רבים - מחינוך ועד תוכניות ביטוח עבור תרופות מרשם. בחוגים מסוימים הסיסמה "כמה שיותר אפשרויות בחירה" הפכה למנטרה בהקשר של קביעת מדיניות. לפעמים חושבים שהחלופה היחידה למנטרה הזאת היא הכְתבת ההתנהגות על ידי השלטון - גישה המכונה בבוז "מידה אחת מתאימה לכולם".
אלה שמעדיפים את גישת ה"כמה שיותר אפשרויות בחירה" אינם מבינים שיש טווח של אפשרויות בין המדיניות שהם מעדיפים ובין מצב שבו אין לאנשים שום ברירה מלבד אפשרות יחידה המוכתבת לכולם. הם מתנגדים לפטרנליזם, או חושבים שהם מתנגדים לו, והם ספקנים בנוגע לדחיפות קלות. אנחנו מאמינים שהספקנות שלהם מבוססת על הנחה כוזבת ועל שתי אמונות מוטעות.
