סטודנט לשפות עתיקות עובד לפרנסתו בבית חולים פסיכיאטרי. לילה אחד, לפני משמרת, הוא משוטט ברחובות העיר הסבוכה והמסויטת. ראייתו מטושטשת. הוא מגיע אל בית העלמין, שם הוא מאמין שיוכל להתאבל על משהו, גם אם המשהו הזה טרם נקבר. אחר כך הוא מתייצב במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה ומנסה לעזור לחוסה בשם שרה. שרה עברה ניתוח להסרת סרטן מהרחם, אבל היא אפופה בהזיה של הפלה. ניסיונותיו לסייע לה ולהבין אותה כושלים. הוא מפנים לתוכו את הכאב שלה, את טראומת החשמל שלה. למרות שרשתית העין שלו פגומה, נדמה שהוא דווקא מצליח לראות מרחבים אחרים, לדווח מתוך הנפש פנימה. אבל אוזלת היד משתלטת עליו, הוא מרגיש אשם. הוא מחליט לעזוב את המחלקה ונסוג אל שפת הים, מובס.
הרשתית היא יצירה לילית, עירונית ואחוזת תזזית הכתובה בתנופה יוצאת דופן שבין פרוזה שירית, לשון נבואית ודו"חות מקצועיים של טיפול. במרכז היצירה ניצב חוסר היכולת לסייע ולרפא, המוליד אשם ובושה. שני סוגים של המולה נגלים כאן: טירוף מתוך הנפש וטירוף מרחבי; לשניהם אין מזור ושניהם ללא סוף. גיבור הספר מתקשה לראות, ולכן מתקשה לייצג את מה שקורה בחוץ – כפועל יוצא מזה אנו נתקלים בדיווח עז מבע על המתחולל בפנים.
עידן צבעוני, אשר זו לו יצירתו השנייה בפרוזה, פורש רשת של שאלות הקשורות לדבר הזה המכונה שיגעון: האם אפשר להבין אותו? האם יש לו מענה? ומהם גבולות האמפתיה? מערכת היחסים הסבוכה המתוארת בספר, בין הסטודנט הצעיר לשרה, נבללת בין גוף לגוף עד שאי אפשר להבחין היכן החיץ. קריאה בספר הזה תזמן רגעים של אימה ושל חמלה, של צליל מתוזמר ושל רעש בלתי מזוהה.
