“הספר של צופיה בלומן מתחיל מקסים בצורה מעניינת, עם עלילה סוחפת על שתי תקופות. התקופה העכשווית ב2014 על יובל שמאבדת את חבר שלה בפעילות מבצעית ולומדת היסטוריה באונברסיטה, לעומת התקופה השנייה על יודפת ב67 לספירה על עיר גלילית שמתנגדת לשלטון הרומי. התחלה נפלאה, אני לא יודעת מה קרה שם? איבדתי את עצמי באמצע הספר, ושתי תקופות לא היו לי ברורות כלל מה הקשר בינהם ושלה? ספר מאכזב עם התחלה טובה”

“אחד הספרים המדהימים שקראתי בימי חיי (אני בן 70). מעלה שאלות מוסריות נוקבות שעל העם היהודי להתמודד איתן - והמחברת עושה זאת ברגש ובעדינות יוצאים מן הכלל. הזדהיתי עד כדי דמעות עם ההרגשות שחוויתי בעצמי כאשר בקרתי ברומא. מומלץ בחום לכל מי שרגש יהודי מפעם בורידים שלו.”

“זה ספר ישראלי - משלנו, כולל שפה, מקום ובעיקר סיפור שלא ניתן להעביר לנוף אחר וניחוח 'ציונות דתית' מובהק (אבל אולי זו רק אני).

הוא מתנהל בשתי תקופות שונות בתכלית ולמרות שהן מופרדות בפרקים שבראשם מצוין תאריך, הקושי לעבור ביניהן, היה לי מובהק וודאי. מן סוג של קטיעה ברצף הקריאה, כשעלילה אחת נוטה אל אגף ה'מעניין' והשנייה, היא כמו גבעה שצריך לדלג מעליה באיכויות זינוק של אנטילופה, לטובת התקדמות אל עבר העלילה המועדפת (ואוהוהו איזו אנטילופה הייתי).

תקופה אחת היא תקופתו של יוסף בן מתתיהו בזמן המרד ברומאים, שמוגדרת כ"היסטוריה היהודית אחרי בית שני" והשנייה תקופתנו, אחרי מבצע 'צוק איתן' (וכאן נולדה לי בעיה).

צבר מיתולגי כולל קוצים
"למה דווקא הוא היה צריך להיות מספיק אמיץ כדי למות?"

אני מודה שלרוב (וגם במקרה זה), כשמשתמשים במוטיב 'הגיבור הצה"לי שהקריב עצמו על מזבח הגנת חבריו', אני נוטה לפהק.
כן, אני מכאן וגם אני תרמתי למדינת ישראל כמה משנותי, פרק בסיפור חיי, כמה פחדים וחברים טובים. אבל מאז ומעולם העדפתי לזכור את אותם חברים שאבדו, כבני אדם שהתהלכו כאן איתי על הכדור. מן זכרונות בסגנון פחות הירואי/יותר ארצי, על אנשים שחיו, כעסו, צחקו והחרישו במבה מתחת לשמיכה מעקצצת באוהל צבאי (כי עם ביסלי, כולם יודעים, זה פשוט בלתי אפשרי).

מכאן כבר ברור, שריבוי 'קורבנות אידיאליסטים' ב'ניצוצות של עתיד', גרד את נפשי בין השורות.

גם הקלישאה המשלימה של 'זו שנשארה מאחור' והיא עדינה ושברירית, הוציאה ממני תגובות פחות נעימות. כי באותה מידה שהיא רגישה עד חדלת קיום (עם זריקת מציאות קלה), היא יכולה להיות מתוארת כעצבנית, מלאת כעס על פרידת חינם, מנבלת פה סידרתית, או כזו היוצאת תדיר למסע מועדוני זימה (רק לדוגמה).

מי אמר למי ובאיזה הקשר?
זוכרים את השאלה המיתולוגית שבכותרת?
היא הסטורית כמעט כמו המורה שלימדה אותנו בביה"ס, את אותו מקצוע בדיוק.
אבל כאן, למרות ההדים ההיסטוריים, ציפיתי למעט דיוק ובעיקר לאוביקטיביות מתבקשת. כי כשמתהדרים במושג 'רומן היסטורי' ראוי, לכל הפחות, לנסות ולדייק. כך שהרומאים לא חייבים בהכרח להיות 'מלוכלכים' והיהודים לא מוכרחים להיות גיבורים וטהורים כפי שנרמז ב'ניצוצות של עתיד'.

"... ולגמו מהמרק התפל שהגישו להן שני חיילים שמנים עם מבטים חצופים מסיר גדול ומלוכלך."

אחרי הכל, כפי שנכתב כאן תוך הפגנת חוסר מודעות בוטה, "ככה זה, כל אחד משתמש בהיסטוריה כדי לקדם את האינטרסים שלו."

בקיצור, הסיפור שבבסיס 'ניצוצות של עתיד' מחזיק מים לרוב ומתואר בסגנון יהודי/ישראלי לתפארת, אבל אין בו ולו בדל אחד של מציאות שורטת, עגומה ואכזרית שהיא החיים שלנו כאן, לפעמים. על אחת כמה וכמה, כשמדובר בסיפורם של פצועי מלחמה, חללי צבא ההגנה לישראל וכו'.

הזהירות היתרה בשיח הכה ישראלי הזה ועודף הרכות שלא במקומה (לטעמי, תמיד לטעמי), דיקקו בעיני את החוויה ומנעו ממני את החיבור המתבקש, לדמויות שהן אנחנו.

למי התכוונה המשוררת? (טוב, כותבת... סופרת)
לצערי, לקראת סיום, נודע לי שהספר הזה תוייג תחת המושג 'ספרות נוער', מה שמסביר את העדינות המיותרת ואת היעדר החיבור הרגשי לדמויות. מצד שני, הנושא, בחלקו, פחות מתאים להגדרה ספרות נוער. מכאן שאיך שלא נסתכל על זה, 'ניצוצות של עתיד' נופל בין הכסאות בהגדרתו (וגם ברמת הביצוע) וחבל.

עמוד 125 מתוך 208 בתצורה דיגיטלית, נשברתי.

לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/”