הקדמה


"דן! דן! אתה שומע אותי?"


דן אחז בטלפון הנייד ולחץ חזק כל כך עד שהפלסטיק נסדק. "איימי! אני כאן!"


הוא ניער את הטלפון. הוא בקושי ראה אותה: המסך היה סוּפה של חשמל סטטי, פני אחותו מסֵכה מבוהלת.


קולה נשמע מקוטע. "א־אין לי הרבה זמן, דן. אתה חייב להקשיב..."


"איפה את? תגידי לי!"


איימי נאנחה. כתפיה נשמטו, והיא כמו קרסה מבפנים. הוא מעולם לא ראה אותה כה קטנה, כה מובסת.


איך זה יכול להיות? היא אחותו. הם עברו הכול יחד ותמיד יצאו מנצחים.


תמיד.


"איימי, תגידי לי."


חבורות הכתימו את פניה.


דן חשק שיניים. מי שעשה זאת לאיימי ישלם על כך ביוקר.


היא הניחה את קצות אצבעותיה על מצלמת הטלפון, כאילו ניסתה להושיט יד מבעד למסך ולגעת בו. חיוך לאה עד מאוד התפשט על שפתיה. "אני רואה אותך, דן."


"איפה את? אני בא לחלץ אותך. פשוט חכי. הכול יהיה בסדר. אני מבטיח."


"דן..." איימי הנידה בראשה.


"אני מבטיח!" צעק דן.


הדמות התפוגגה לענן של חשמל סטטי, והרמקולים הרעימו בזמזום מטריף, מחריש אוזניים, כאילו מישהו שחרר מיליוני צרעות.


"איימי!"


היא צעקה; הוא קלט את שוּלי מילותיה, אבל היא נשמעה כה רחוקה, כאילו קריאותיה מגיעות ממעמקי תהום. פתאום המסך התמקד שוב.


"דן? אתה כאן?"


"אני כאן! ממש כאן!"


איימי נשכה את שפתה, כמו שראה אותה עושה מיליון פעמים בעבר ולא ייחס לכך חשיבות; אבל זה כל כך אִפיין אותה, שעכשיו, ברגע זה ממש, התחוור לו שהוא בוכה.


מבטה הקשיח. "אני יודעת למה נתניאל רוצה את הרמזים. אני יודעת מה הוא מתכנן."


"לא אכפת לי מהרמזים, איימי. רק תגיעי למקום בטוח!"


"רק הרמזים חשובים." היא חייכה. "רק אתה יכול לעצור אותו. זה תמיד היה תלוי רק בך."


"לא נכון. זה שנינו, איימי. אני לא יכול לעשות את זה בלעדייך."


התמונה רעדה. איימי הציצה הצידה ונשימתה נעתקה. "הוא מגיע."


"תברחי, איימי! תברחי ותתחבאי! אני בדרך!"


היא עצרה, שפתיה לא הצליחו לגבש מילים. מבטה נמוג. זיק של פחד ניכר בעיניה הפעורות, נשימה קטנה נלכדה בגרונה. "לא..."


קול נפץ של ירי התפרץ מהטלפון.


דן קפא. "איימי?" הוא לחש.


הטלפון נפל מידיה של איימי, פניו אל התקרה.


מישהו הרים אותו. במהלך תנועתו ראה דן לחלקיק שנייה את איימי שוכבת על הרצפה.


אָלֵק סְפַּסקי הופיע על המסך. עיניו התכווצו בסקרנות כשהביט לתוך מצלמת הטלפון. "נתניאל? אתה שם?"


"מה עשית לאחותי?" דן בקושי הצליח להגות את המילים.


"נתניאל?"


"מה עשית לאיימי?" צעק דן.


לא יכול להיות. לא יכול להיות שהיא...


הוא לא היה מסוגל לסיים את המחשבה. הוא לא היה מוכן.


"אני כאן, אלק," אמר נתניאל ולקח את הטלפון מאצבעותיו הרדומות של דן.


"זה נגמר," השיב אלק כלאחר יד. "הנערה מתה."