“למבוגרים שבינינו יש זכרון צורב ממלחמת יוה"כ. היה לישראל חלום מוזר בעקבות הנצחון הצבאי של 1967, והחלום נמשך שש שנים. בחלומנו, המאבק של ישראל בשכנותיה הסתיים בניצחון, והאיום הביטחוני הוסר. הנכסים שנתפסו ב-1967 הבטיחו לכאורה יכולת למו"מ שיוביל לשלום. מלחמת יוה"כ היתה יקיצה מסוייטת מחלום זה. הזעזוע הוא ממשי עד היום, בעיני, ואחד מהלקחים הוא אובדן האמון בהנהגה הפוליטית.

אחת החידות בעיני היתה השאלה מה עשה ישראל טל במלחמה ההיא ומה חלקו בכישלון המדיני-ביטחוני הנורא. הוא היה סגן הרמטכ"ל, הוא היה אחד מגיבוריה הבולטים של מלחמת ששת הימים, הוא הוערך כמצביא-פילוסוף, כאדם חכם במיוחד, כמומחה ללוחמת שיריון. הוא עמד במרכז ההתרחשויות, הוא לכאורה זה שידע הכל. ולא שמענו ממנו כלום. כולם - המצביאים שהצליחו ואלו שהצליחו פחות - כתבו ספרים. עיתונאים כתבו ספרים עליהם. מיתוסים שונים השתרשו, וחלקם נסתרו במהלך השנים. כולם האשימו את כולם במחדלים. הבולמוס של פירסומים אישיים הסתיר את העובדה שהיסטוריונים אמיתיים לא ניתחו את המלחמה הזו שבה כשלה ישראל. ורק מישראל טל, סגן הרמטכ"ל, לא שמענו. כמה חודשים לאחר המלחמה, עוד בטרם פירסמה ועדת החקירה הממלכתית את מסקנותיה והביאה לרעידת אדמה בהנהגת צה"ל, הוא פרש מצה"ל ובכך יצר רושם מוזר שהוא שותף למחדל. הדחתו של הרמטכ"ל דדו לא גרמה למינויו כמחליף, אפילו לא זמני - מהלך טבעי לכאורה. אז מה קרה שם, בלב הסערה?

מסתבר שישראל טל כתב ספר, ולא סתם ספר אלא יומן אישי מפורט הכולל גם את האירועים, גם את הדיונים, גם את הוויכוחים, וגם את דעתו האישית על מה שקורה. אלא שהוא כתב למגרה. הוא לא פירסם את הספר מעולם, וגם לא סיפר לבני משפחתו על הספר. בנו יאיר טל מצא את הרשימות לאחר מותו, ערך אותן תוך ביצוע מחקר מקיף לגבי העובדות ההיסטוריות, ופירסם את הספר הזה באחרונה. עכשיו, ישראל טל מדבר.

הספר איננו קל לקריאה. הוא ארוך, הוא חוזר על עצמו, הוא טרחני בנקודות מסויימות, הוא כתוב כיומן ולכן הוא קלנדרי באופיו ולא מטפל בנושאים באופן שיטתי, הוא אישי ולכן הוא אפולוגטי ומנסה לייפות מעט את חלקו של טל בהיסטוריה, והוא איננו מעז לומר דברים כהווייתם בחלק מהנושאים בגלל קשרים אישיים של הכותב עם הדמויות שסביבו. היסטוריון אוביקטיבי היה 'חותך' יותר באכזריות, יותר באומץ. ולמרות כל אלו זהו ספר מרתק. זוהי עדות מקרוב על האירועים בפיקוד צה"ל, על רגעי משבר, על ויכוחים תורתיים, בתוספת דברי רקע על שאלות חשובות שהתעוררו במהלך ובעקבות מלחמת יוה"כ. יחסי אהבה-שנאה שיש לכותב עם הרמטכ"ל דדו ניכרים לכל האורך. דמותו המתעתעת של שר הביטחון דיין, סוג של גיבור-על, שורה על כל המחזה המוזר שבו הוא עצמו מתקלף מכל השכבות שציפו אותו.

מבלי לגלות יותר מידי ('ספוילרים'), לטל ברור שמדובר בכשלון צבאי טהור - לא במחדל מודיעיני (כפי שהתחנכנו לאורך השנים) שיצר מצב בלתי אפשרי להגנה והכתיב את הכשלון הצבאי הבלתי-נמנע. גם אם אמ"ן טעה בהערכה (והוא בוודאי טעה) - מה שקרה יכול היה להימנע אילו ההחלטות הצבאיות הנכונות היו מתקבלות. אבל הן לא התקבלו. בהתאם, הניסיון ליצור שעירים לעזאזל נראה לטל גם שפל וגם מונע את היכולת להסיק מסקנות נכונות ולהפיק לקחים. הכל היה אישי. שום דבר לא היה לטובת עם ישראל. ספר מומלץ למי שמתעניין במלחמה ההיא ולמי שיש סבלנות לקרוא ספר כ'כ ארוך ומתפתל בין דפי היומן האישי.”