“למי שמתעניין בהיסטוריה צבאית, ובמיוחד לקורא ישראלי - מדובר בספר יוצא דופן. לא סיפורים מפי מפקדים, לא גירסא לא-מקצועית המתארת "בגדול" את מה שקרה בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים, אלא פשוט תחקיר מלא וניסיון להסיק מסקנות. האירוע הנחקר הוא אירוע מתמשך שממוקד בנקודה גיאוגרפית יחידה: זהו כשלון סדרתי של התקפות צה"ל על מערך מצרי שנאחז בתחילת המלחמה על שתי דיונות שסומנו במפות השליטה של צה"ל בשם הקוד "חמוטל" ו"מכשיר". "חמוטל" יושבת על צומת כביש האורך "טליסמן" וכביש הרוחב "פוטון", ו"מכשיר" מעט דרומה ממנה, ממזרח לציר "פוטון" ושולטת עליו. כל המרחב שבו מדובר הוא קטן יחסית לזירה - 8X4 ק"מ.

במהלך המלחמה כולה נמשכו ניסיונות צה"ל לכבוש בחזרה את המרחב המצומצם הזה. 9 פעמים יצאו חטיבות ואוגדות שונות לתקוף את המערך המצרי שתפס את המרחב. כל ההתקפות נהדפו. 61 חיילי צה"ל נהרגו בהתקפות, 70-100 נפצעו, ו-6 נפלו בשבי. אין עוד מערך אויב שהותקף מספר כזה רב של פעמים במהלך המלחמה, מציין המחבר, וללא שום הצלחה. 40 שנה מאוחר יותר, המחבר, שהיה בעצמו מ"פ טנקים והשתתף במלחמה, לוקח על עצמו את המשימה להבין מה קרה שם. כי הסיפור המתואר בספר מנוגד לחלוטין לתפיסה שלנו את עצמנו, כצבא מעולה שהופתע בנקודת הפתיחה. המחבר עושה זאת בעבודת נמלים של איסוף עדויות אישי, שימוש בהקלטות רשתות קשר, פיענוח תצלומי אוויר שהיו בזמנו בידי צה"ל, וניצול עדויות כתובות של קצינים מצריים. התוצאה היא פענוח מלא של כל אחת מתשע התקיפות והסקת מסקנות לגבי הכשלונות בכל אחד מהמקרים. בסיום הספר מנסה המחבר להכליל מה היו הטעויות המערכתיות בהיערכות צה"ל למלחמה ובניהול המלחמה. ספר מצויין למי שמתעניין בפרטים. יש בספר עזרים רבים. מומלץ”

“https://wp.me/p4kTCp-3yA

נשאלת השאלה האם צה"ל של היום טוב כמו הצבא ההוא שניצח בשדות הקרב של 1973 כנגד כל הסיכויים?

בשבוע שעבר סייר הרמטכ"ל אביב כוכבי בגבול רצועת עזה וביקר בגדוד 51, עליו מפקד סא"ל אפרים תהילה. ב-1973 לחם הגדוד בשני הקרבות הקשים לכיבוש החרמון, זה שנכשל וזה שבו כבשה גולני את החרמון, במחיר כבד. ב"חומת מגן" לחם הגדוד בג'נין ובשכם, ובמלחמת לבנון השנייה בקרב המפורסם בעיירה בינת' ג'בייל. אין הרבה יחידות עם מורשת קרב מפוארת כמו הגדוד הזה. לתהילה עצמו, יוצא יחידת אגוז, הוענק פעמיים צל"ש על אומץ הלב שהפגין בלחימה ברצועת עזה.

בביקור בחן הרמטכ"ל את מוכנות הגדוד להתמודדות עם חדירות המחבלים וההפגנות הסמוכות לגדר. צה"ל מתמודד עם אלו, בסך הכל, בהצלחה כבר זמן מה, אולם בכל האמור בזרוע היבשה שלו , והגדוד אינו יוצא מן הכלל, התגלו פערים לא מבוטלים במוכנות ובכשירות. חולשה נוספת נוגעת לפיקוד הזוטר שבשל אילוצי הבט"ש מגדל מפקדים עם "ראש קטן", שפועלים באקלים תרבותי שבו יש לבקש אישור לכל מהלך.

ספר נוסף שיצא לאחרונה אודות המלחמה, "חמוטל ומכשיר לא בידינו" (הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2019) שכתב עודד מגידו, עוסק בשאלה זו במרומז. הספר הוא מחקר מקיף ויסודי שערך מגידו, שלחם במלחמה בחזית הדרום כמ"פ שריון ובהמשך שימש כמג"ד,אודות ניסיונות צה"ל (תשעה במספר) לכבוש מתחם מצרי, שכונה במפת הקוד כ"חמוטל-מכשיר".

כל הניסיונות נכשלו, 61 חיילי צה"ל נהרגו במהלך הקרבות על המתחם, כמאה נפצעו ושישה נפלו בשבי. "עלינו על "חמוטל" ששים אלי קרב, גיבורי "חשופים בצריח", עם כל עודף הביטחון העצמי של השריון הישראלי, מבלי שהיה לנו שמץ של מושג שה"משחק" הפעם הוא משחק חדש, אחר לגמרי" (עמודים 125-124), כתב מגידו ותפס במשפט אחד את סיפורה של המלחמה כולה.

אבל למרות המחקר החשוב, שווה להתעכב בעיקר על פסקת הסיום שכתב פרופסור יואב גלבר בהקדמה לספר. בהקדמה ציין כי ספרו של מגידו מתפרסם בתקופה שבה מתנהל שיח ציבורי ער על מוכנותו של צה"ל למלחמה.

גלבר, קצין צנחנים שלחם במלחמה כמ"פ בגדוד 890 לאחר קרבות החווה הסינית, כיוון בכך לוויכוח הפומבי שניהלו נציב קבילות חיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק (שלחם ב-1973 כמ"פ שריון וזכה בעיטור העוז), והרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט על מצב הכשירות של צה"ל.

למעשה, כתב גלבר, "הדיון הוא על דמותה של המלחמה העתידית. צה"ל מוכן היטב למלחמה חדשנית, המבוססת על עוצמה טכנולוגית, אווירית וימית ועל כוחות מיוחדים, ואינה נזקקת למסות של כוחות יבשתיים רגילים. מבקריו של הצבא טוענים שהוא אינו מוכן למלחמה קונוונציונלית מן הסוג הישן, והשאלה שלאיש אין תשובה מבוססת עליה היא אם תם זמנן של מלחמות מן הסוג הזה" (עמוד 10).

יתכן, אם כן, שלא תהיה עוד מלחמה כמו מלחמת יום הכיפורים, שבה צבאות סדירים מתנגשים זה בזה הרחק ממרכזי האוכלוסיה. אולם האפשרות למלחמה ביותר מחזית אחת עודנה סבירה, ובמערכה כזו יזדקק צה"ל למסה גדולה של כוחות מתמרנים. השאלה האם הצבא ערוך לכך מוטלת לפתחם של הרמטכ"ל כוכבי ואלופיו. יש לקוות שכן.

(הביקורת היא חלק ממאמר שפורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 07.10.2019)”