1
מישהו עוקב אחריה, לא היה לה צל של ספק.
ניקול חיזקה את אחיזתה בכידון העגלה והגבירה את קצב צעדיה. כבר בהליכת הבוקר שלה בכפר היא קלטה בזווית עיניה את אותו ג'יפ שחור שעכשיו חלף על פניה שלוש פעמים. בפנים ישבו שני גברים, ולמרות שהרכיבו משקפי שמש כהים, הם לא ניסו להסתיר לרגע את העובדה שכל תשומת לבם היתה נתונה אך ורק אליה. בעוד הרכב השחור הזדחל לעברה, היא חשה דקירה של קור מקפיא בגרונה. הפחד השתלט עליה.
טפטופי הגשמים של אפריל הפכו את הדרך המרוצפת שהובילה לבית החווה שלה לחלקלקה. נעליה השטוחות שפשפו את האבנים תחתיה בעודה מפלסת את דרכה מעלה במאמץ ונשימה כבדה. השמיכות הוורדרדות בתוך העגלה של בתה קיפצו והפיקו צליל צוהל ומתעתע. ניקול הכריחה את עצמה להסתכל על בתה שהביטה אליה מתוך העגלה, בחיוך שאותו הצליחה לחלץ מעצמה בקושי רב. היא לא האמינה שטמונה בה היכולת לשמור על קור רוח שכזה. הן תיכף בבית, חשבה לעצמה, עוד רגע היא תוכל להיכנס, לנעול את הדלת מאחוריה ולהירגע. בעודה מתקרבת לבית, ניקול הבינה ששורת מכוניות נמתחה לאורך שביל הגישה לבית ומולה עומדים כשנים-עשר ברנשים עם מצלמות על צווארם. לפתע, היא שמעה צפצופים באוזניים ולחץ הדם שלה הרקיע לשחקים.
היא הבינה. הם מצאו אותה.
באינסטינקט של רגע, היא הסירה את המעיל הדק שלבשה וכיסתה את עגלת התינוק. ברגע, הצלמים סגרו מעגל סביבה והקיפו אותה, הבזקי המצלמה האירו את הדרך שניסתה לפלס. היא הרכינה ראשה והמשיכה לצעוד קדימה, האוויר הקר מכאיב לריאותיה. הם לא הרפו ממנה וניסו לכתר אותה במעגל אנושי. נוכחותה של הפעוטה בעגלה כלל לא הטרידה את צלמי הפפראצי הנחושים ולא השפיעה על תפישתם לגבי מרחב אישי.
אחד מהגברים צעד לעברה וחסם את דרכה. "נו באמת – תני לנו לצלם את היורשת הקטנה, נהיה עדינים," חייך וחשף שיניים חדות. הוא נראה לה כמו כריש טורף באותו רגע. "הצלחת להסתיר אותה, אה?"
ניקול נשכה את שפתיה בחוזקה. היא ידעה ששתיקה היא הבחירה הנכונה הפעם. היא צריכה פשוט להתעלם מהם ולהתפלל שיסתלקו במהרה. תרועתו הרועמת של צופר המכונית היתה בדיוק הדבר שאליו היא פיללה, ואכן הג'יפ השחור שצפר המשיך לדהור דרך הקהל. לצלמים לא היתה ברירה אלא להתפזר קמעה ולסגת לאחור. ניקול ניצלה את הסחת הדעת ושעטה קדימה דרך ההמון.
הדרך שעשתה עד שער הכניסה לביתה הרגישה כנצח נצחים. היא ידעה שהצלמים לא יכולים להיכנס לביתה מבלי להפר את החוק אבל היא לא היתה נאיבית; היא ידעה ששערי ביתה בלבד לא יספיקו לה על מנת לחמוק מהם.
היא הבינה שהיא איבדה את הפרטיות שלה לתמיד. התחושה הזו העלתה תחושת חנק בגרונה.
היא שלטה ביצר הטבעי שלה להביט לאחור והתרכזה במשימה הפשוטה של חילוץ המפתחות מהתיק שלה בידיים רועדות. כשסוף סוף נכנסה לביתה, היא נעלה את המנעול היטב מאחוריה ואימצה את אנה בחוזקה אל חזה. ניחוח הכותנה המתוק של בתה הקטנה, מעורסלת כנגד גופה, הרגיע אתה והקנה לה רגע של הקלה בתוך ערפל הפאניקה העיוורת שהשתלט עליה. השמש חדרה מבעד לחלונות, האירה את החדר ומילאה את החלל באור יקרות. עיניה התכולות של אנה נצצו וחיוך עלה על שפתיה הזעירות. היא היתה כה שלווה, לא מודעת למצב שבו שתיהן היו שרויות.
ניקול היתה חייבת להבין מה קורה ומיד. היא הניחה את בתה בעדינות על השטיח הרך, מוקפת בצעצועים, והדליקה את המחשב הישן והמאובק, מחשב עתיק יומין שהגיע עם בית החווה. בין ההחלטות הראשונות שהיא קיבלה כשעברה מלונדון לאיזור הכפרי בצרפת היתה ההחלטה לזרוק את הטלפון הסלולארי לפח ולהפסיק להתעדכן בחדשות הבידור. עם זאת, היא תמיד החזיקה עמה טלפון נייד למקרי חירום, מכשיר פשוט שמוציא ומקבל שיחות – זה כל מה שהיתה צריכה.
נדמה שעברו שעות עד שהמחשב סוף סוף נדלק והיא הצליחה להזין מילים ספורות לתוך מנוע החיפוש האינטרנטי שביצבץ לו מעבר למסך המאובק. היא הצטערה מיד שטרחה לעשות זאת.
"תינוקת האהבה הסודית של המיליונר מרצ'סי נחשפה!"
המילים שהופיעו מולה, שחור על גבי לבן, מילאו אותה ברעד מקפיא. היא סרקה בעיניה את שורות הפתיחה של הריאיון האנונימי, ואז קמה והתרחקה מהמסך בסלידה ובגועל. האם חייה תמיד יהיו בידור נמוך להמונים ותו לא? היא נשכה את שפתיה בחוזקה בעודה מרכינה את ראשה לתוך ידיה. היא לא רצתה לבכות.
זה לא היה אמור לקרות לה כאן. הכפר הקטנטן לאניק היה מקום המפלט שלה כבר מעל לשנה. היא התאהבה בשכניה האדיבים והתמכרה לשקט המשמים ששרר באיזור הכפרי. בניגוד ללונדון, שם שמה היה כרוך בסקנדלים ובשערוריות, כאן היתה לה הזדמנות לגדל את בתה בשלווה. ועכשיו, הסערות של חייה הקודמים הגיעו אליה עד לכפר השליו בצרפת.
היא השקיעה כל פרוטה שהרוויחה ממכירת ביתה הקודם בלונדון לטובת ההתחלה החדשה שיצרה לעצמה במו ידיה. אם היא תעקור מביתה בכפר ותחפש מקום חדש, המהלך יותיר אותה מרוששת ויגרום לה לפשיטת רגל. אם היא תברח, היא בטוחה שהם ימשיכו לרדוף אחריה. לא היה לה הכוח הנחוץ על מנת להגן על ילדתה הפעוטה מפני התקשורת.
היא הכירה רק אדם אחד עם עוצמה שכזאת. אבל האדם הזה כלל לא התייחס לרכילות הצהובונים. ריגו מרצ'סי גם מעולם לא היה שוקל אפילו לנסות לעזור לה. בהתחשב בכוח האדיר שהיה למשפחתו, היא התפלאה על כך שהתקשורת בכלל העזה לפרסם את שמו. למזלו של מרצ'סי, עמדה לרשותו סוללת אנשי יחסי ציבור. ומה איתה? ניקול הבינה, היא שוב תיוותר בודדה לאסוף את פיסות חייה השבורים.
היא הציצה מבעד לווילונות הבית, שמחה לגלות שהשוטרים שהגיעו משמשים כרועי צאן לכל הצלמים שכיתרו את שביל הגישה לביתה. צמד ניידות עמוס שוטרים הגיע למקום והחלו לפזר את ההתאספות שנוצרה שם ולשלוח את הרכבים הרחק מהמקום. במקביל, ג'יפ שחור עם חלונות מוחשכים התקרב לעבר הבית ומתוכו פרקו חבורת גברים בחליפות כהות, מתקרבים לעבר ביתה. ניקול הרגישה את נשימתה הופכת להיות שטוחה עד לא קיימת. היא המתינה עד שהגבר האחרון יצא מהרכב, בחור גבוה בחליפה מרשימה ומשקפי שמש כהים. היא נשכה את שפתיה מפחד, מציצה באימה מבעד למשקפי השמש שעל פניה. אחרי רגע של נשימה עצורה ומפוחדת, היא נרגעה באחת. זה לא הוא. לרגע היא באמת חשבה שזה הוא, שהוא הגיע. אותו בחור התקרב בצעדים בטוחים לדלת הכניסה שלה. היא סירקה את שערה באצבעותיה וכיחכחה בגרונה לפני שניגשה לפתוח את הדלת בזהירות, מציצה מבעד לשרשרת המנעול ששמרה על הדלת סגורה למחצית. הוא היה מוכר לה מאוד, ולפני שהספיקה לחשוב מאין, הוא מיהר להצמיד את עצמו לדלת ולומר במבטא איטלקי בוטא: "שמי אלברטו סנטי. אני עובד עבור אדון מרצ'סי." צמרמורת של סלידה עלתה במעלה גבה, היא נזכרה מי הוא. זה האדם שביצע את כל העבודות שלא היו לרמתו של אדון מרצ'סי. על פניו נותרה אותה ארשת פנים מזלזלת שבה נתקלה בפעם האחרונה שראתה אותו, כשליווה אותה דרך חדר עמוס אנשים, בעוד צחוקו המזלזל של הבוס שלו, אדון מרצ'סי, עוד מהדהד מאחוריה.
"באתי לעזור לך" הוא אמר.
"יש לך חתיכת חוצפה, להופיע פתאום בדלת הכניסה שלי." אמרה וניסתה לסגור את הדלת, רק כדי להיחסם על ידי כף הרגל שלו, החמושה בנעל עור מצוחצחת. "באתי בהוראת אדון מרצ'סי, הוא שלח אותי להביא אותך למקום מבטחים ולשהות תחת ההגנה של משפחת מרצ'סי."
"אני לא עובדת עבור ריגו מרצ'סי ולא מקבלת ממנו הוראות," אמרה ושילבה ידיה בחוזקה. היא ידעה בדיוק מי שלח אותו וידעה כמה כוח יש מאחוריו.
"כנראה לא הסברתי את עצמי כמו שצריך," הוא אמר, בחיוך מאולץ שהצליח לייצר בקושי מתוך שפתיו הדקות. "הגעתי עד לכאן על מנת להציע לך עזרה, בוודאי תוכלי להכניס אותי לביתך כדי שנוכל לדבר כמו שצריך."
היא חשבה על זה לרגע קל, ידעה שאין לה יותר מדי אופציות. אולי הם יוכלו לעזור לה להשיג ביטחון מסוים והיא תוכל לחיות את חייה בשקט. היא הסירה את המנעול בכניעה וסימנה עם ידה מחוות הזמנה פנימה.
הוא נכנס לביתה וסקר את ביתה הפשוט בפרצוף מתנשא, אותה הבעה שהכירה מן העבר. הוא הסתכל עליה מלמעלה ואמר:"מיס דובאל, הצוות שלנו כבר פה, מסביב לביתך, אם עוד לא שמת לב," אמר והצביע על חבורת הגברים שעמדו על שביל הכניסה לבית. "אנחנו מעדיפים שלא יהיה לך שום קשר עם התקשורת עד שתהיה לנו הזדמנות לטפל בעניין בשקט."
"אם לא שמת לב, זה די מורכב. הם כבר הקימו מחנה מול הבית שלי."
"בגלל זה אני פה. המצב... כבר עבר לדיון באסיפה בפריז. אם תחליטי לשתף פעולה תוכלי לזכות בכל סיוע."
הצורה שבה הוא כינה את חייה, "המצב," הקטינה את עוצמת תחושותיה ואת חומרת מצבה. "מצב" פעוט שעימו נאלצת אימפריית מרצ'סי להתמודד. אין לאנשים האלה מושג ולא אכפת להם שחייה התהפכו לחלוטין בפעם השנייה בשנתיים האחרונות.
"אין לי שום שליטה בסיטואציה,, אדון סנטי. אתה יכול לראות בעצמך. אז אני בספק רב שאוכל לעזור למישהו או לעצמי לפתור את הנושא. כל מה שאני צריכה ורוצה זה להרחיק את הבת שלי מכל הכאוס שמתרחש."
"המדיה לא תוותר ואת יודעת את זה," הוא אמר. "ודאי ציפית לזכות לכל תשומת הלב הזאת."
"למה לעזאזל שאצפה לתשומת לב שכזו?" ענתה לו. אדון סנטי משך בכתפיו והביט לעבר האוויר, מבהיר לה שהיא יודעת בדיוק למה הוא מתכוון. היא חשה תחושה מקפיאה של בושה משתלטת על גופה. בדיוק כמו בפעם האחרונה שאדון סנטי נשלח לטפל בה ובענייניה. היא ניערה את ראשה בשאט נפש. בוודאי, חשבה לעצמה. בוודאי שריגו יחשוב שהיא מכרה את בתה הקטנה לצהובונים. אחרי הכל, היא היתה בתה של גולדי דובאל...
מבלי להראות אותות לגבי תחושות הגועל והכעס שתקפו אותה, היא אילצה את עצמה לענות בביטחון.
"רק כדי שיהיה לי ברור מה מתרחש – אם אני מסרבת לבוא איתך, המשטרה תישאר פה כדי להגן עליי?"
"אני חושש שהתשובה היא לא," ענה לה במהירות.
שערותיה סמרו. המצב היה ברור. הם העניקו לה אולטימטום. האפשרויות שעמדו לפניה הן לעשות עסקה עם השטן ולעלות איתו לרכב או להישאר, אסירה בביתה, ללא פרטיות או יכולת לעזוב, מוקפת בחיות טורפות שרעבות לכל שביב מידע או תמונה שלה.
נכון, היא יכלה לעקור את עצמה שוב ולהעתיק את בתה ואותה למקום חדש לחלוטין. אך היא ידעה, גם שם לא יעזבו אותה בשקט. היא הצליחה להגן על בתה עד עכשיו והצלמים לא הצליחו להשיג תמונה של הפעוטה. בינתיים. עם זאת, המציאות היתה ברורה לה. הם ימצאו אותה וימשיכו לצוד אותה במטרה אחת ויחידה, להשיג תמונות של בתה. כל חטאיה של הקטנה הם שנולדה לשני הורים ידוענים ובכך נגזרה עליה מציאות של חיים כסקנדל תקשורתי.
היא ידעה אילו חיים קשים מחכים לאנה מבחינת אובדן פרטיות. היא חיה את החיים הללו בילדותה וסירבה לתת לבתה לסבול מחיים תחת מיקרוסקופ. אבל איך תצליח לבטל את מחול השדים סביב אנה, בתה? איך תצליח למנוע את אובדן הפרטיות שלה? לא היתה לה היכולת הפיננסית לשלוט בזאבי המדיה ולהרחיק את התקשורת והצלמים מפרצופה המתוק של בתה.
המחשבות התרוצצו בראשה והיא הרגישה את החזה שלה מתקשה. אנה, בתה הקטנטנה, לא הכירה עדיין דבר על החיים הממתינים לה. אבל ניקול ידעה, זיכרונות הילדות שהשאירה מאחור חזרו וצפו מחדש, זיכרונות של לחצים אדירים להופעות ציבוריות בגיל צעיר, על ילדות ללא פרטיות ועם נוכחות תקשורתית תמידית.
היא לא ענתה עדיין והמשיכה להתהלך בביתה, עוצרת מול החלון כדי להציץ בעדר הצלמים שיעשו הכל, ירמסו ויארבו, כדי להשיג תמונה עמומה של בתה הקטנה כדי למכור אותה למרבה במחיר. תחושה יצרית וראשונית השתלטה עליה, אותה תחושה שגרמה לה לברוח מחייה הקודמים.
היא לא רצתה את עזרתו של ריגו, אבל היתה מספיק חכמה ומספיק נואשת כדי להבין שבמצבה, היא צריכה עזרה. היא לא נתנה לעקשנות שלה לנצח, ידעה שריגו יעשה הכל כדי למחוק את הפרק הזה של חייו ולהותיר אותו הרחק מאחור. הוא הבהיר לה מזמן שהוא לא שואף להיות אבא, בלשון המעטה, והוכיח זאת מאז שאנה הגיחה לאוויר העולם.
היא החליטה. היא תיסע לפריז, תקריב את גאוותה, תענה בחיוב ליד שהושיט לה לעזרה. רק אז הסיפור יושתק והם יוכלו לחזור לחיים נורמליים.
המשרד האירופאי הראשי של אימפריית קבוצת מרצ'סי שכן בבניין נוצץ ועצום בגודלו בלב פריז. הבניין, עשוי זכוכית ונחושת, עוצב בסגנון מודרני והיווה את הרכישה אחרונה של ריגו מרצ'סי לקבוצה, רכישה שסימנה משב רוח רענן ועכשווי שהכניס ריגו לחברה המשפחתית מאז שהתמנה כמנכ"ל לפני כחמש שנים.
המעבר של ספינת הדגל המשפחתית ממילאנו לפריז לא היה פשוט ולווה בתחושות קשות מצד המשפחה. ריגו לא היה אדם שנכנע ללחצים, הוא עבר לפריז במטרה להגשים את חזונו לגבי עתידה של החברה, אותו חזון שגיבש כשהתמנה לראשות החברה. הגישה המודרנית שנקט בעסקים לצד כישורי המשא ומתן החדים שלו והמוניטין המצוינים שלו, הובילו לכך שהוא היה מוכר כאיש עסקים מבריק ואמין.
מהלכים אמיצים ולא קונבנציונליים שביצע מאז שהתמנה לראשות החברה, זכו לרווחים עצומים. לא רק שהוא הצליח לעצור את ההידרדרות שהחברה סבלה ממנה לפניו, הוא אף הצליח להחזיר את השם מרצ'סי לכותרות ולחזק את המותג המשפחתי אחרי עשור של היחלשות ואובדן מוניטין בעולם העסקי.
מנהיגים דגולים תמיד חושבים צעד אחד קדימה, לא מוצאים את עצמם מופתעים ככה סתם, כך חשב לעצמו ריגו בעודו יושב מול מסך המחשב שלו ומערבב ממתיק אורגני לתוך כוס האספרסו שלו.
מנהיגים דגולים לא מתרגשים מסקנדל שעלה לאינטרנט ומסרב לגווע. מעבר לכך, רוב המנהיגים הדגולים לא סבלו מהתקפה ציבורית קשה בתקשורת, שבועות ספורים לפני העסקה המשמעותית ביותר שלהם עד היום.
הוא לגם את האספרסו בלגימה אחת ונעמד בבת אחת, צועד לכיוון החלון הגדול במשרדו.
ניקול דובאל היתה פסיק קטן, רגע של אי-שפיות שהצליח לחמוק מהשיפוט הכל כך מדויק שלו בדרך כלל. ריגו לא היה אדם שביזבז זמן על נשים יצריות וסטוצים מהירים; הוא וידא שכל אישה שאיתה היה בקשר היתה בעלת עולם פנימי עשיר וקריירה משל עצמה שתעסיק אותה, בדיוק כמוהו. הוא היה סלקטיבי ברומנים שבחר ולא התעניין בנשים שרדפו אחר חשבון הבנק שלו. בניקול היה משהו אחר. משהו שההיגיון לא עמד בפניו. המשיכה ביניהם היתה כה חזקה שהוא כלל לא חשב על ההשלכות.
ריגו הסתובב למשמע דלת הזכוכית שלו שנפתחה באחת. למשרד נכנס אלברטו, יד ימינו, שהיה נראה נסער ומבולגן, שונה לחלוטין מהגרסה האלגנטית הרגילה שלו.
"אני יכול לשער שהכל הלך כמתוכנן היום?" שאל ריגו.
"היא עזבה אחרי חמש דקות בדיוק," ענה אלברטו בלחש, "ברגע שהציעו לה את העסקה היא סירבה ולא הסכימה לשנות את דעתה." ריגו שתק ונשען אחורה על השולחן הכבד. הוא ציפה לתוצאה הזו. אם ניקול היא חמדנית כמו אמה, אין שום סיכוי שהיא תסכים לסכום הכסף הראשון שהוצע לה. ההצעה הכספית היתה במטרה להשתיק את הנושא במהירות ולסגור את העניין מחוץ לדלתות בית המשפט.
כל דקה היתה חשובה בדיל שרקם ריגו עם חברת התכשיטים הצרפתית האייקונית, פורניר. לא היה לו זמן לבזבז. החברה המשפחתית חששה להתחבר עם תאגיד הענק ולקח לו חודשים להגיע לנקודה שבה העיסקה והשותפות בין שתי החברות עומדות להתגשם.
ריגו חרק את שיניו בתסכול והרגיש את הלסת שלו מתהדקת יותר ויותר. כיצד לעזאזל ריאיון אחד יכול ליצור כל כך הרבה כאוס? כבר התחילו שמועות על בעלי מניות ומשקיעים פוטנציאליים שנטשו או שוקלים לנטוש את ההשקעה. סבו שנפטר הותיר כתם שחור ובעייתי על החברה הוותיקה שמאחוריה 85 שנים של עשייה בעסקים. סוף סוף, אחרי שאביו השקיע שנים בשיקום החברה ושמה הבעייתי, ריגו עמד בפני צומת דרכים משמעותי. אין שום סיכוי שהוא מוכן לוותר על המהלך. אם בעלי המניות מתוך החברה התחילו לחשוש, הוא רק יכול היה לתאר לעצמו מה חושבים לעצמם השותפים הפוטנציאליים שלו מפורניר. הוא לא האשים אותם. להיפך, זה היה הגיוני. שמונים אחוז מקהל הלקוחות של פורניר היו נשים. ניתן להבין שנשים לא ירוצו לרכוש מוצרים מחברה שבראשה עומד אדם שנטש אישה בהריון ללא קורת גג. זה רע לעסקים. גם אם הסיפור מצוץ מן האצבע, שקר שהומצא על ידי אישה חמדנית ובעייתית.
"איפה היא עכשיו?" שאל ריגו. אלברטו נראה חסר מנוחה וענה: "התינוקת היתה חייבת לנוח אז שמנו אותה בדירה, בבניין של החברה בשדרות מונטיגן."
"רגע, היא סירבה לעיסקה ומיד שמתם אותה בדירת יוקרה?" שאל ריגו בפליאה. "אתה רך מדי, אלברטו."
"לא היתה ברירה," ענה אלברטו, "לא יכולנו לקחת סיכון שהתקשורת תגלה את מיקומה."
"שכח מזה," סינן ריגו בעצבים בעודו חוטף את מקטורן החליפה שלו. "כנראה שאני חייב לטפל בזה בעצמי, אין ברירה." זה היה הזמן שלו להבהיר לה את מה שהיא כנראה לא הבינה עד עכשיו. אף אחד לא יעשה ממנו צחוק.
כאבי הבטן לא נתנו לניקול מנוח בעודה מפנה את הצלחת החצי ריקה שלה לתוך פח האשפה. היא התעלמה מאי הנוחות בבטנה ומזגה לעצמה עוד כוס יין לבן. היא היתה חייבת להירגע, להיפטר מהחרדה ולהתחיל לתכנן תוכנית מילוט מהמצב שבו היתה שרויה. תוכנית שלא כללה בתוכה שהות בדירה בגורד שחקים זר ומנוכר, כלואה כמו נסיכה פחדנית וחסרת הגנה.
היא ניגשה לחלון והציצה אל עבר האורות המתעתעים של פריז. פעם חייה היו מלאים באורות שכאלה, בימים שבהם לא היתה לה דאגה בעולם מעבר ללגימת יין בערים שונות ברחבי העולם. אבל שום עיר, יפהפייה ככל שתהיה, לא הרגישה לה כמו בית. אפילו לא לונדון, שממנה הגיעה. בביתה בכפר לאניק ניסתה לייצר לעצמה את תחושת הבית והשייכות שהיתה חסרה לה. חלמה שיהיה לאנה מקום להיות ילדה נורמלית, בית לצאת ממנו לבית הספר, לשחק עם חברות, וכשתגדל, לחוות אהבת נעורים ונשיקה ראשונה. הדברים הרגילים שנערות צעירות אמורות לעשות. ובמקום? היא רדופה ומבקשת עזרה מהאדם היחיד בעולם שנשבעה שלעולם לא תבקש ממנו דבר, בטח שלא סיוע. היא צנחה לתוך ספת הזמש ועצמה את עיניה העייפות. לקח לה יותר משעה להרדים את אנה לאחר שעקרה אותה משגרת השינה הרגילה שלה. אומרים שילדים מרגישים דאגה של אמא מינקות. נראה שאנה הרגישה את החרדה והבלבול שעברו עליה, למרות שניסתה להסתיר את תחושותיה. לא היה לה אף אחד להאשים חוץ מעצמה.
היא לגמה עוד לגימה מהיין והציצה מהחלון אל תוך הרחוב החשוך. אלברטו הבטיח לה שבדירה היא תהיה בטוחה לחלוטין ושהפרטיות שלה ושל אנה תישמר בכל מחיר מפני התקשורת עד שיגיעו להסכם. זה כל מה שניקול רצתה כרגע, עד שתחשוב יותר על האפשרויות שעומדות בפניה.
דירת היוקרה היתה בקומה השלישית של הבניין האקסקלוסיבי, צעדים ספורים משדרות שאנז-אליזה. הקירות היו צבועים בלבן בוהק והדירה כולה היתה מעוצבת בסגנון מינימליסטי, מרוהטת ברהיטים עשויים זכוכית עדינה. דירה לא ידידותית לילדים, וגם לא ידידותית בכלל, לאף אחד.
באמת, מה חשבת לעצמך? היא הירהרה בראשה. ברור שהם פשוט רוצים לשלם לך כדי להיעלם.
היא בעטה בתסכול בנעליה שהיו מונחות על הרצפה ברישול. היא ציפתה שהם יגבילו את פעולותיה בדרך כלשהי, אבל היא היתה צריכה לצפות שהם יציעו לה כסף מיד וינסו לגרום לה לשקר.
היא היתה צריכה הגנה ועזרה, אבל המחיר שרצו שהיא תשלם היה גבוה מדי.
היא בקושי חשבה על ריגו בשבועות שחלפו. וזה לא היה מובן מאליו. במיוחד שמולה נצצו מדי יום עיניה הכחולות של בתה התינוקת. שנה שעברה מאז הישירה מבט לתוך עיניו הכחולות של אותו מאהב ללילה שהפך לאבי בתה.
במידה מסוימת, היא קיוותה לראות אותו שם, אבל לא היתה בטוחה שתהיה מסוגלת לשמור על קור רוח אם הוא יהיה בסביבה.
דפיקה נשמעה על הדלת וניקול נעמדה באחת. אלברטו אמר שאף אחד לא ידע שהיא כאן, חוץ ממנו ו... מהבוס שלו.
"מי זה?" היא שאלה והרגישה את ליבה דופק מהר יותר ויותר מבעד לצלעותיה.
"את יודעת מי זה, ניקול," הוא ענה.
היא שמעה את קולו העמוק והרגישה כל צליל מצמרר אותה ממעלה הגב עד לכפות רגליה. כל מה שהיא רצתה באותו רגע הוא להרים את הרגליים ולברוח הרחק משם. במקום, היא קפאה במקום. הבטן שלה הרגישה כמו מערבולת, היא לא האמינה שהצליחה לקרב את כף ידה לידית ולפתוח את הדלת לרווחה.
והנה הוא היה. מטר ותשעים של יופי איטלקי שחום. שערו הכהה והמרשים התאים בצורה מושלמת לחליפה האיכותית שלבש.
"אני יכול להיכנס?" שאל ולא הצליח להסתיר את הארשת הקשוחה מתחת לבקשה המנומסת.
ניקול לקחה צעד אחורה וסימנה לו להיכנס בתנועת יד רחבה.
היא לא הצליחה להתעלם ממבטו התכול בעוד חולף על פניה בדירה, מבט שעדיין עצר את נשימתה. היתה לו היכולת לבלבל אותה במבטו והוא סקר אותה. ודאי בודק איך השתניתי מפגישתנו האחרונה, חשבה לעצמה ניקול. היא פתאום הפכה מודעת לעצמה, לקילוגרמים שנוספו – חמישה במספר, לשיער המפוזר שאותו לא עיצבה כבר שנה ולכתמי הדייסה של אנה שמילאו את הג'ינס שלה. היא מצאה את עצמה מושכת את חולצת הטי-שירט הלבנה מעל ירכיה, מנסה להסתיר את שאריות ארוחת הבוקר על בגדיה.
ריגו נשען על הבר במטבח בנונשלנטיות, משלב את זרועותיו על חזהו המרשים וממשיך להישיר אליה מבט.
"אין לך מה לומר, ניקול?" הוא שאל.
"הייתי אומרת כמה כיף לראות אותך, אבל שנינו יודעים שזה יהיה שקר מוחלט," ענתה והמשיכה להתעלם ממבטו, בוהה בנקודה בחלל מעבר לכתפו. "אבל בכל זאת, הכבוד כולו שלי. הצלחת למצוא את הזמן לבוא לפה ולדבר איתי פנים מול פנים."
"תאמיני לי, יש מיליון דברים אחרים שהייתי מעדיף לעשות מאשר להיות כאן," השיב ריגו, וניקול ניסתה לא להיפגע מתגובתו.
"טוב, לפחות אנחנו כנים," ענתה ומשכה בכתפיה. היא המשיכה לומר לעצמה לנשום עמוק ולא לקחת את ההערה ללב. אין לה שום סיבה. נכון, הוא אביה הביולוגי של בתה, אבל הם זרים מוחלטים. הם בילו לילה אחד ביחד, נזכרה, וסומק עלה בלחייה מעצם המחשבה על אותו לילה לוהט.
ריגו לא שם לב לפניה המסמיקות וענה בקור: "לא הייתי אומר שאנחנו כנים. אם את מחפשת עוד כסף, את יכולה לשכוח מזה. יש לך מזל שבכלל הצעתי לך את מה שהצעתי. הייתי צריך לתבוע אותך על הוצאת דיבה בִמקום."
"אני לא רוצה סנט ממך," ענתה ניקול ושילבה את זרועותיה בהפגנתיות. "אני רוצה שהתקשורת תתרחק ממני ואני רוצה את הפרטיות שלי בחזרה, זה הכל."
"איזו שחקנית, תאמיני לי. שנינו יודעים הרי שזרקת לפח כל סיכוי קלוש לפרטיות ברגע שליכלכת עליי בתקשורת," ענה בצחוק של בוז.
היא הישירה אליו מבט חמור. "לא היה לי שום קשר לזה."
"זה לא משחק, ניקול," ארשת הקול שלו הפכה מאיימת. "אני רציני בכוונותיי, אני חושב שהבהרתי את זה בפעם האחרונה שנפגשנו."
"הלוואי שזו היתה הפעם האחרונה גם," ענתה ועיניה ברקו מזעם. "אני לא יודעת איך אתה מצליח לקום מהמיטה בבוקר עם כזה אגו כבד."
ריגו צעד קדימה בחצי חיוך ששבר את מבטו הרציני. "מעניין מאוד. בינתיים הכרתי את ניקול המפתה. אז התוודעתי לניקול הנערה במצוקה, והנה עוד ניקול, הזועמת מתשוקה. ונראה לי שזו הגרסה האהובה עליי."
ניקול נאלמה באחת. הצורה שבה הביט בה, במבט של בוז... איך יכלה לדמיין בכלל שהוא הרגיש באותו לילה את מה שהיא הרגישה? הוא היה אדם זר לחלוטין. המחשבה על כך שהיא והוא פעם היו מאהבים רומנטיים נשמעה כמו מעשיית אהבים בדויה.
היא האמינה שהיה קסם באותו לילה, שהם חלקו משהו מיוחד.
הו, כמה נאיבית היא היתה.
"ריגו, אתה מאיים לתבוע אותי על רכילות שאני לא הפצתי."
"אז למה לא ניסית לעצור אותה?" שאל.
"שתיקה זה הגישה שלי לתקשורת, אני לא מוכנה להתמודד איתם יותר."
"את לא תשתקי ואת תעניקי הצהרה לתקשורת שהילדה שלך היא לא שלי," הוא דרש והיה קשה להתעלם מהנוכחות המרשימה שלו ומהבקשה המהדהדת. היא הרגישה את הדמעות מטפסות במעלה החזה שלה וניסתה לעצור אותן, לא מאמינה שהיא עדיין נפגעת ממנו. נכון, הוא הבהיר לה שאבא הוא כבר לא יהיה, אבל היתה בה תקווה קלושה שהוא יתפכח ביום מן הימים.
גם ברגעיה הראשונים של בתה בעולם, בעודה מחזיקה אותה, פג קטן ועדין, היא קיוותה שהעולם שלו רועש וגועש בדיוק כמו הסערות בליבה, שהוא מרגיש שברגעים אלו ממש הוא הפך לאבא.
הכעס שלה היה חזק מהעצב והיא לא הסירה את המבט מעיניו הכחולות כשענתה: "אני אמרתי לך שאני בהריון ממך ובחרת לא לקחת חלק בזה. עם זה אני יכולה להתמודד. אבל אל תבקש ממני לשקר וללכת כנגד הערכים שלי כאמא כדי להגן על שם המשפחה המזורגג שלך."
הוא ניער את ראשו כלא מאמין. "את באמת חושבת שהייתי נותן לך ללכת ולהיעלם אם הייתי מאמין שאני האבא? אני בטוח מעל כל ספק שאני ל-א האבא."
היא ניגשה בשקט אל התיק שלה וחפרה עמוק עד שמצאה את מה שהיא רצתה. "אתה טועה," היא אמרה לו, עיניה פוגשות במבטו הקר. "תסתכל בתמונה הזו, זו ההוכחה שלך."
