1
אזמה סקוט התעוררה בחלקיק השנייה שבין הרטט וצלצול הרינגטון של הטלפון שלה שהרעיש בחדרה החשוך. בלב דופק היא הרימה את ראשה מהכרית ובהתה במסך המואר.
כעובדת סוציאלית זה לא היה יוצא דופן שהטלפון שלה צלצל באמצע הלילה. הבעיות של בני חסותה והמערכת העמוסה דרשו מסירות של עשרים וארבע שעות.
פרט לכך שהיא ידעה באופן אינסטינקטיבי ששיחת הטלפון הזו לא קשורה כלל לעבודתה. אותה תחושת בטן שנאלצה ללטש למטרות פחות אלטרואיסטיות בעברה.
אך היא עזבה את החיים האלה מאחוריה.
לאחר הצלצול הרביעי היא הושיטה ידה לטלפון, מייחלת שידיה תפסקנה לרעוד.
"הלו?"
"האם אני מדבר עם אזמרלדה סקוט?"
אזמרלדה. ליבה שקע. האדם היחיד שקרא לה בשמה המלא היה אביה. האיש שלא דיברה איתו ולא ראתה אותו שמונה שנים ארוכות.
היא אילצה את לסתה להירגע. "כ-כן."
"הבת של ג'פרי סקוט?" שאל קול עמוק, מתורבת ובעל מבטא קל. הקול היה מוטבע בסמכותיות וביהירות שהספיקו לגרום לאחיזתה להתהדק על הטלפון שלה.
לא, זו לא הייתה שיחת טלפון רגילה.
היא התיישבה ופנתה למנורת השולחן שלה אף-על-פי שלא הייתה יכולה להתמקד בדבר פרט לקול האנונימי שבקו.
"כן. מי זה?"
"שמי הוא זאיד אל-אמין. אני התובע הראשי של הממלכה המלכותית של ג'האר." אמר הקול בגאווה עמוקה.
נשימתה של אזמה נתקעה בגרונה, אך היא סירבה לתת ל'תחושת הבטן' שארבה במוחה להשתלט. "במה אוכל לעזור לך?" שאלה, משתמשת בטון ששמרה להרגעת בני חסותה הנסערים ביותר.
הייתה שתיקה רגעית בצד השני של הקו. "התקשרתי ליידע אותך שאביך בכלא. הוא יועמד לדין בעוד יומיים, ואישומים פורמליים יועלו נגדו."
אזמה חשה כאילו דקירות סכין חדרו לעורה, האבן בבטנה מאשרת שאף-על-פי שהתנערה מאביה כשעזבה לפני שמונה שנים, היה לו עדיין כוח לזעזע את עולמה.
"אני... מבינה."
"הוא התעקש להשתמש בטלפון שלו כדי להתקשר אלייך, אך נראה שהמספר שהיה לו אינו מחובר."
הייתה סברה בקול החד והענייני, אך אזמה לא התכוונה ליידע אותו שהיא וידאה שהמספר שלה יהיה חסוי מהסיבה היחידה הזו.
"אם כך, איך מצאת אותי?" שאלה, שאלות רבות מסתובבות בראשה, ואת אף אחת מהן היא לא רצתה להשמיע לקול הזר העמוק שבטלפון.
"יש לי את אחד מכוחות המשטרה הטובים בעולם, מיס סקוט," הוא אמר ביהירות.
יש לי?
המענה השתלטני גרם לה להזעיף את פניה קלות, אך היא לא הייתה יכולה לעצור את השאלה שהייתה על קצה לשונה אף שלא רצתה לשאול. "מהם האישומים נגדו?"
"הם רבים מדי. החקירה שלנו חושפת אישום חדש כמעט כל שעה," ענה, קולו נעשה קר יותר עם כל מענה. "אך הרישום העיקרי הוא הונאה."
ליבה חבט בעוצמה רבה. "בסדר."
"את לא נשמעת מופתעת מהחדשות." הפעם רימז הקול על סברה חזקה יותר.
"זה אמצע הלילה כאן באנגליה, מר אל-אמין. סלח לי אם אני מתאמצת להבין הכול," היא ענתה, מעבירה את הטלפון ליד השנייה מכף ידה הלחה.
"אני מודע להבדלי השעות, מיס סקוט. ובעוד איננו מחויבים לאתר אותך בשמו של אביך, חשבתי שתרצי לדעת על התקרית – "
"איזו תקרית?" היא פלטה.
"הייתה קטטה בכלא שבו מוחזק אביך – "
"האם הוא נפגע?" היא דרשה, בטנה מתכווצת למחשבה.
"הבדיקות הרפואיות מראות זעזוע מוח קל וכמה חבלות. הוא אמור להיות בסדר כדי לחזור למעצר מחר."
"אז הוא יכול להיות מותקף שוב או שתעשה משהו כדי להגן עליו?" היא קראה בכעס, משליכה הצידה את השמיכה לצאת מהמיטה. היא הלכה מצד אחד של מיטתה לצד השני לפני שהגבר שבקו השני הואיל בטובו לענות.
"אביך פושע, מיס סקוט. לא מגיע לו יחס מיוחד ולא יינתן לו כזה. תראי את עצמך כבת מזל שקיבלת את השיחה הזו בכלל. כפי שהזכרתי קודם, השימוע שלו יתקיים בעוד יומיים. זה תלוי בך אם תרצי להגיע. לילה טוב – "
"חכה! בבקשה," היא הוסיפה כשהגבר שבקו לא ניתק. אזמה הכריחה את עצמה לחשוב בצורה הגיונית. אם זה היה אחד מבני חסותה הצעירים, מה הייתה עושה?
"יש לו עורך דין? אני מניחה שהוא זכאי לעורך דין?"
הדממה שהשתררה סיפרה לה שהיא גרמה לעלבון. "אנחנו לא מדינה נחשלת, מיס סקוט, על אף מה שהתקשורת העולמית אוהבת לצייר. הנכסים של אביך הוקפאו כפי שנהוג במקרים של הונאה, אך הוא קיבל סנגור ציבורי."
ליבה של אזמה שקע. מניסיונה, רוב הסנגורים הציבוריים היו עמוסים מדי בעבודה. להוסיף לכך את העובדה שאביה היה ללא ספק אשם והתוצאה תהיה עגומה.
החלק במוחה שדחק בה לסיים את השיחה ברגע זה ולהעמיד פנים שזה לא קורה נבלע בתחושת האשם הכבדה שעלתה בה. היא ניתקה את קשריה עם אביה מסיבה טובה מאוד. היא הפכה את חייה על פיהם. היא לא תחוש אשמה על כך.
"אוכל לדבר איתו?"
לאחר כמה שניות של שתיקה הוא השיב, "בסדר גמור. בתנאי שיקבל אישור מהרופאים, אני אאפשר לו לעשות שיחת טלפון אחת נוספת. תהיי זמינה ב-6:00 בבוקר. לילה טוב, מיס סקוט."
הקו נותק, ביחד עם הקול הסמכותי.
קשר קטן נוצר בבטנה, שנגרם מהאיכות המאשימה והמחשמלת של קול המתקשר. היא השליכה את הטלפון וחזרה לשבת על מיטתה, ראייתה מעורפלת כשידיה רועדות. כפי שהצהיר זאיד אל-אמין, אזמה לא הייתה מופתעת מהחדשות. אם בכלל, היא הייתה מופתעת מכך שזה לקח להן שמונה שנים להגיע.
היא נשפה בכבדות, מייחלת שתחושות האשמה, הכעס והכאב יחלפו. כאשר עשר דקות עברו ועדיין לא הצליחה לשלוט ברגשותיה, היא קמה והלכה לשולחן הקטן בפינת חדר השינה שלה.
להמשיך לישון הלילה כבר לא בא בחשבון. הדרך היחידה למנוע מהזיכרונות הרעים להציף אותה הייתה למלא את זמנה בעבודה. עבודתה, שלמרבה המזל כללה התמקדות בבעיות של אחרים ולא בשלה, תמיד הצליחה להסיח את דעתה. מהיום הראשון שנכנסה לתפקיד כעובדת סוציאלית זוטרה לפני ארבע שנים, היא קיבלה בברכה את הסחת הדעת הזו כיוון שפעולותיה יצרו תוצאות חיוביות. לעיתים בדרכים בלתי מורגשות, ולעיתים משמעותיות יותר. כל דרך הייתה טובה דייה, אף-על-פי שלא טובה מספיק למחוק את הכתם האפל בנשמתה.
מגע גלובלי, קרן חובקת-עולם שעבורה עבדה, התנהלה ישירות עם ארגונים מקומיים בעזרה לשכבות המוחלשות, עם מגוון של זרועות המציעות הכול, החל מגמילה מסמים ועד לשינוי מקום מגורים.
אך לעבוד כעת, כשהחדשות על אביה טריות במוחה, היה כמעט בלתי אפשרי. אזמה הכריחה את עצמה לסיים את הרשימות הממליצות על שינוי מקום מגורים לאם יחידנית לארבעה ילדים לשכונה טובה יותר, ומבדק דיסלקציה לילד השני. היא רשמה לה תזכורת לעקוב אחר המלצותיה בשיחת טלפון, וסגרה את התיק.
ורק אז העלתה את מנוע החיפוש שלה והקלידה את המידע הרלוונטי. למרות שבזמן המטורף שבילתה עם אביה הוא דיבר לעיתים קרובות על ממלכת ג'האר, הם מעולם לא ביקרו במדינה הזו. זה לא היה ברשימה. בזמנו, ממלכות דקדנטיות ומבוססות כמו מונקו ודובאי והאורות הנוצצים של ניו יורק ווגאס היו נחשקים יותר.
כעבור שניות הבינה אזמה מדוע התעניין אביה בג'האר. הממלכה הקטנה, הממוקמת בקצה המפרץ הפרסי, קיבלה פרסום בינלאומי רב, כמו שכנותיה הידועות, מכל הסיבות הנכונות.
ניצול חכם של משאבי הנפט העשירים שלהם, יהלומים ונתיבי סחר השיגו להם מעמד של עשירי העולם, והביאו את השליטים שלהם לעושר קיצוני, בעוד המעמדות הנמוכים נשארו הרחק מאחור. פילוג כזה לא היה בלתי רגיל במדינות כאלה, אך המקרה של ג'האר היה בלתי נתפס.
באורח בלתי נמנע גרמה התוצאה של פילוג כזה לתסיסה פוליטית וכלכלית, חלקה האמירה לאלימות. כל אלה דוכאו באכזריות.
אזמה הזהירה את עצמה לא להאמין לכל מה שקראה באינטרנט. אך הסיפורים המטרידים על מערכת המשפט של ממלכת ג'האר היו קשים לביטול. גזרי דין נוקשים ניתנו על עבירות קלות, ולעבריינים חוזרים ניתנו אף עונשים אכזריים יותר.
"אנחנו לא מדינה נחשלת, מיס סקוט, על אף מה שהתקשורת העולמית אוהבת לצייר."
פרט לכך שהמערכת המשפטית שלהם נראתה כנחשלת. ישר מימי הביניים. וזה לא ניבא טובות לאביה.
זה מגיע לו. זוכרת למה עזבת?
לסתה קפוצה, היא יישרה את גבה.
היא עזבה. היא שינתה את חייה לטובה.
התזכורת חיזקה את רוחה עד שהטלפון שלה צלצל. היא ענתה בנחישות.
"הלו?"
"אזמרלדה? זו את?"
ידה החופשית קפצה לאגרוף, עיניה נעצמות לקול העמוק והמוכר.
"כן, אבא, זו אני."
הוא נשף בהקלה. ולאחריו צחק צחוק קשה. "כשהם אמרו לי שהצליחו להשיג אותך חשבתי שהם עובדים עליי."
אזמה לא ענתה. היא הייתה עסוקה מדי בהכלת הרגשות שהסתחררו בתוכה תמיד כשזה נגע לאביה.
"בייבי, את שם?" שאל ג'פרי סקוט.
כנוי החיבה היה כה מר-מתוק, שהיא לא ידעה אם לצחוק או לבכות. "אני כאן," הצליחה לומר לאחר דקה.
"בסדר, אני מניח שאת יודעת מה קרה?"
"כן," היא ניקתה את גרונה. "אתה בסדר? אמרו לי שיש לך זעזוע מוח."
אביה צחק, אך הקול חסר את היומרנות הרגילה. "זעזוע מוח הוא הקטנה שבדאגותיי. לא אם האיש הגדול ישיג את מבוקשו."
"האיש הגדול?"
"כן. המעניש המלכותי בעצמו."
היא קימטה את מצחה. "אני מצטערת, אבא. על מה אתה מדבר?"
"התובע הראשי מנסה לנגח אותי, אזמרלדה. כבר נשלל ממני שחרור בערבות. והוא עתר לבקש משפט מזורז."
הזיכרון של הקול העמוק והעוצמתי בטלפון הסיח את דעתה לרגע, גורם לנשימתה להיעתק קלות. ואז התהדקה ידה על הטלפון, "אבל יש לך עורך דין, לא כן?"
הצחוק היה קשה. "אם את קוראת עורך הדין למי שאמר לי שהתיק שלי חסר תקווה ויעץ לי להודות באשמה ולחסוך לכולם את הטרחה של סניגור ראוי."
על אף מה שקראה על מערכת המשפט של ג'האר, היא הייתה עדיין המומה. "מה?"
"אני זקוק לך, אזמרלדה."
הפעם נשימתה נשארה נעולה בגרונה. יחד עם הקול הפנימי שצרח לא מבועת.
כשהעלתה בראשה תרחישים כיצד תנהל את השיחה עם אביה, היא לא השלתה את עצמה לחשוב שהוא לא רצה ממנה משהו. כסף היה האפשרות הטובה ביותר מאחר שנכסיו הוקפאו. היא אפילו סיכמה בראשה את חסכונותיה והתכוננה לאפשרות שתיפרד מחלקם.
אך מה שהוא ביקש ממנה...
"עשיתי מחקר קטן. הם אוהבים עדי אופי כאן במשפטים," הוא המשיך. "רשמתי אותך כעדת אופי שלי."
תחושת דז'ה וו עברה בגופה. האם לא כך הכול התחיל – אביה ביקש ממנה בתמימות לעשות משהו, והאשמה אכלה אותה עד שהסכימה?
אזמה התקשחה, מזכירה לעצמה את הדבר האחרון והבלתי נסבל שעשה. "אבא, אני לא חושבת – "
"זה יכול להיות ההבדל בין זה שאמות בכלא או אחזור הביתה יום אחד. האם תמנעי את זה ממני?"
אזמה קפצה את שפתיה, נשארת דוממת.
"לפי עורך הדין שלי, 'הקצב' ידרוש מאסר עולם ללא אפשרות חנינה."
ליבה נטה על צידו. "אבא..."
"אני יודע שלא נפרדנו בצורה הכי טובה, אך האם את שונאת אותי כל כך?" שאל אביה לאחר שתיקה ארוכה.
"לא, אני לא שונאת אותך."
"אם כך, תבואי?" הוא מיהר לשאול בתקווה, קולו מחליק לשידוליו המוכרים מאוד שאפילו הלב הקשה ביותר לא יוכל להתנגד להם.
היא עצמה את עיניה. מזכירה לעצמה שבסוף כן התנגדה. היא הייתה חזקה דייה לעזוב אותו. אך כמובן זה לא שינה כעת.
כיוון שלא משנה מה קרה בעבר, ג'פרי סקוט היה בעצם בן המשפחה היחיד שהיה לה. היא לא הייתה יכולה להשאיר אותו לרחמי האיש שהיה ידוע כ'קצב'.
"כן. אני אבוא."
ההקלה בקולו של אביה הייתה כמעט מוחשית, אך מבול מילות שביעות הרצון שהגיעו עברו מעל לראשה של אזמה כששקלה את ההתחייבות שכרגע עשתה.
בסופו של דבר מלמלה מילות פרידה כשתם הזמן שהוקצב לשיחתו של אביה.
מעט מנותקת, היא הקלידה שם נוסף למנוע החיפוש. ושכחה את היכולת לנשום כשהביטה בעיניים בצבע הברנדי של 'הקצב'.
הסמכותיות המאיימת בעיניים האלה הייתה רק ההתחלה של שאר תווי פניו המרתקים להפתיע של התובע הראשי של ממלכת ג'האר. היא כבר ידעה כיצד נשמע קולו. כעת ראתה כיצד הוא התאים ללסת המרובעת והשרירית שהייתה יכולה להיות עשויה מגרניט. היא הייתה מוצללת למרות הגילוח, מלווה בעצמות לחיים חדות הנחות משני צידי אף חזק וגאה, שהתרחב בתוקפנות מודחקת, וזה היה כמעט בלתי אפשרי להסיט את המבט.
שיער כחול-שחור צימח אחורה ממצחו בגלים קצרים ומבריקים, גבות מכובדות בצבע זהה וריסים מפויחים. אך מה שמשך את תשומת ליבה לרגע חסר נשימה היה קווי פיו החושניים. למרות המטרה העגומה של התמונה, היא לא הייתה יכולה שלא לשקוע לתוכם, ואפילו לתהות אם התרככו אי פעם בחיוך או בהנאה. אם ירגישו קטיפתיים כפי שנראו בתמונה.
הכיוון המדאיג של מחשבותיה זירז מיקום מחדש של העכבר. אך זה רק חשף עוד על האיש שהמגנטיות שלו, אפילו על המסך, הייתה מהפנטת. כתפיים רחבות וצוואר עבה שהיו מרוסנים בקושי בחליפה הכהה והמפוספסת, החולצה המפוספסת והעניבה המהודרת שלבש. ידיו הארוכות צמודות למותניו מעל פישוק קל, מציגות דמות נישאה וגוף יעיל שהושחז לשלמות.
הוא עמד לפני סימן כסוף ומלוטש המציג שם של משרד עורכי דין אמריקאי. אזמה הרגישה הקלה קטנה למחשבה שתוצאת חיפושה הייתה מוטעית. אך לחיצה על הקישור הבא חשפה שמדובר באותו אדם.
רק שהוא לא היה דומה לו. תווי פניו החזקים ומבט הנץ שלו נראו אף חזקים יותר בגלל הלבוש המסורתי שהיה כרוך על כל גופו. הגלבייה הלבנה הייתה מעוטרת בגימור זהב ושחור, וכאפייה כיסתה את ראשו ופניו.
בחשש עמוק הקליקה אזמה בקישור האחרון. קריאתה הדהדה בחדרה כשקראה את הביוגרפיה של הגבר בן השלושים ושלוש, שכינויו היה 'הקצב'.
רק שהגבר שהטריד את שנתה בליל אמש בחדשות רעות לא היה רק התובע הראשי המפחיד של ממלכה עתירת נפט. הוא היה הרבה יותר מזה. בבטן מכווצת נדד מבטה חזרה לפניו העיקשות וחסרות הרחמים של זאיד אל-אמין. סולטן ושליט של ממלכת ג'האר.
האיש שהחזיק בידיו את הגורל הרעוע של אביה.
