אימוג'ן
בבוקר, עמדתי להינשא למפלצת.
הרצונות שלי לא היו חשובים. ובהחלט, לא הרגשות שלי. הייתי הבת הצעירה ביותר של דרמוט פיצאלאן, מחויבת לרצונותיו של אבי, כפי שנשים במשפחתי היו תמיד.
תמיד ידעתי את גורלי.
אך התברר שלא השלמתי עם גורלי, כפי שציפיתי – כשהייתי צעירה וטיפשה הרבה יותר. וכאשר החתונה שלי לא נטוותה לפניי, היא הייתה מזמינה כמו איזה וירוס בלתי נמנע, ששום דבר לא יכול לרסנו.
לא היו תרופות פלא, נגד רצונותיו של אבי.
"את לא יכולה לתת לאבא לראות אותך כך, אימוג'ן," אמרה לי אחותי למחצה, סלסט, כשנכנסה לחדר. "זה רק יחמיר את מצבך."
ידעתי שהיא צודקת. האמת האומללה הייתה שסלסט בדרך כלל צודקת, בכל דבר. סלסט; אלגנטית, חיננית, שנכנעה לחובתה עם חיוך על פניה ועם מראית עין של שמחה שקטה. סלסט הנערצת, בעלת המראה הבלונדיני והאלגנטי של אימה המנוחה. תמיד השוו אותי אליה – ונמצאתי לוקה בחסר. אימי המנוחה הייתה פצצה בעלת שיער ערמוני, עור חיוור ועיני ברקת מסתוריות, אך אני דמיתי לה כמו בבואה סדוקה, כמו מבעד לערפל, אולי. לצד אחותי למחצה, הרגשתי תמיד כמו הטרולית של משפחת פיצאלאן, שמתאימה יותר לחיים אי שם מתחת לגשר, מאשר לחיי החברה הגבוהה – שגדלתי וחונכתי בה.
אפילו היום, יום לפני החתונה שלי – שתאורטית, אני זו שיביטו בה – נראתה סלסט אופנתית, בבגדיה הפשוטים אך האלגנטיים. שיערה הבלונדיני החיוור היה אסוף לאחור, בפקעת חסרת מאמץ, והיא השתמשה רק ברמז קלוש של מוצרי קוסמטיקה, כדי להגדיל את עיניה ואת עצמות לחייה הדרמטיות. בעוד אני עדיין לא החלפתי את הפיג'מה שלי, על אף שהשעה הייתה כבר שעת צוהריים וידעתי מבלי להסתכל, שהתלתלים שלי היו פרועים כהרגלם.
כל הדברים האלה נראו מבשרי רעות יותר מהרגיל, כי המפלצת שהייתי אמורה להינשא לה בבוקר, רצה אותה קודם.
וככל הנראה עדיין רצה אותה. כך לחשו כולם.
הם אפילו לחשו את זה לי, והופתעתי מעוצמת הכאב שחשתי למשמע הלחישות. כי ידעתי שאין בזה טעם. הנישואין שלי לא היו רומנטיים. לא נבחרתי על ידי אף אחד – הייתי היורשת היחידה שנותרה למשפחת פיצאלאן. הירושה שלי הפכה אותי למועמדת אטרקטיבית, לא משנה עד כמה היה השיער שלי פראי או כמה פעמים אכזבתי את אבי, בחוסר היכולת שלי להקסים את כולם בנוכחותי הדקורטיבית. סביר יותר, שאמשוך תשומת לב מהסיבות הלא נכונות.
הצחוק שלי היה רם מדי ולא תמיד הולם. הבגדים שלי היו תמיד עקומים מעט. העדפתי ספרים, על אירועים חברתיים שנבחנו בקפידה, שם ציפו שאשמש כמארחת. ומעולם לא שכנעתי מישהו, שאני מוקסמת יותר מהעניין שלו מאשר משלי.
זה היה מזל, אם כך, שהנישואין שלי היו נישואי נוחות – נוחותו של אבי, לא שלי. אף פעם לא ציפיתי למשהו דומה לסיפור אגדה.
"סיפורי אגדות נועדו למשפחות אחרות," תמיד אמרה לנו סבתי חמורת הסבר, טופחת במקל השיש שלה על הרצפה הקשה של הבית רחב הידיים הזה בכפר הצרפתי, שם התגוררה המשפחה שלנו מאז המאה השתיים-עשרה לערך. "לאנשי משפחת פיצאלאן יש מטרה נעלה יותר."
כילדה, דמיינתי את סלסט ואותי עטויות בשריון, רוכבות לקרבות מיותרים, ואחר כך קוטלות דרקון או שניים, לפני ארוחת הערב שלנו. זה נראה היה כמו מטרה נעלה שיכולתי לתמוך בה. הנזירות הסגפניות האוסטריות נזקקו לשנים, כדי ללמד אותי שקטילת דרקונים לא הייתה העיסוק העיקרי של בנות ממשפחות מיוחסות, שנשלחו לחינוך במנזרים מרוחקים. לנערות מיוחדות, עם אילן יוחסין ללא רבב ואבות שאפתניים, היה תפקיד שונה בהרבה.
בנות כמוני, שמעולם לא נשאלו מה ירצו לעשות בחייהם, מפני שהכול תוכנן עבורן, מבלי לשאול לדעתן.
המילה פיון מעולם לא נאמרה. תמיד ראיתי בזה השמטה מזעזעת – עוד דעה שלי, שאיש מעולם לא ביקש ואף אחד לא רצה לשמוע.
"את חייבת למצוא מטרה ושלווה בחובתך, אימוג'ן," אמרה לי אם המנזר, פעם אחר פעם, כשמצאתי את עצמי אדומת עיניים וזועמת, מחרוזת התפילה מונחת בידיי, כדי לכפר על חטאיי. גאווה וחשיבות עצמית לא טבעית בתוכם. "את חייבת לסלק את הספקות האלה ולבטוח, כי אלה הרוצים בטובתך מוודאים שהכול הוא כפי שאמור להיות."
"למשפחת פיצאלאן יש מטרה נעלה יותר," סבתא אמרה תמיד.
במטרה נעלה, כך למדתי מזמן, היא התכוונה לכסף. משפחת פיצאלאן צברה כסף והרוויחה עוד. זה מה שהבדיל את המשפחה שלנו, במרוצת הדורות. הפיצאלאנים מעולם לא היו מלכים או אנשי חצר המלוכה. הם מימנו ממלכות שאהבו והפילו משטרים שבזו להם, הכול במטרה להרחבת עושרם. זו הייתה המטרה המהוללת שזרמה בדמנו.
"אני לא נמצאת בשום מצב," התווכחתי עם סלסט עכשיו, אך לא ניסיתי להכין את עצמי לבאות.
וסלסט לא כיבדה את זה בתשובה.
סגרתי את עצמי בחדר המגורים של חדריי, מעדיפה לשבת מהורהרת בגשם ולבלות עם עצמי, בפנטזיות מתמשכות על פרדריך המושלם והנאה, שעבד באורוותיו של אבי והיו לו עיניים חולמניות כחולות יפות ביותר.
דיברנו פעם, לפני כמה שנים. הוא משך את הסוס שלי והוביל אותנו לחצר, כאילו ביקשתי את עזרתו.
חייתי על החיוך שהוא חייך לעברי, במשך שנים.
נראה לי בלתי נסבל, שאמצא את עצמי נועצת מבטים במשך שנים רבות כל כך, כשאצטרך לעשות אותו דבר, אך גרוע יותר, בחברתו של גבר – בעל – שהיה שנוא ומפחיד במידה שווה.
היום, הרגשתי באחוזת פיצאלאן ההיסטורית כמו בכלא. אם להיות כנה, זה מעולם לא היה בית. אימי מתה, כשהייתי בת שמונה, ובזיכרונותיי ממנה בכתה תמיד. אני נשארתי נתונה לחסדיה הרכים של סבתא, לפני מותה, ושל אבי, שהיה מאוכזב ממני תמיד, אך עדיין נשאר ההורה היחיד שלי.
וסלסט, שהייתה מבוגרת ממני בעשר שנים. וטובה יותר בכול.
מאחר שאיבדתי את אימי, נאחזתי במה שנותר ממשפחתי, ולא משנה אם האחיזה הזאת הרגישה לעיתים קרובות יותר כמו אחיזה חונקת שחנקתי את עצמי. הם היו כל מה שנותר לי.
"את צריכה לראות באחותך כמדריכה," אמרה לי סבתא, לא פעם. בדרך כלל, כשמצאו אותי רצה במסדרונות הבית הישן, פרועה ומביכה, כשהייתי אמורה לשבת באיזשהו מקום, לומדת איך לשלב את קרסוליי ולהטות את ראשי בכניעה מתוקה.
ניסיתי. באמת.
התבוננתי בסלסט מגיעה לגיל בגרות לפניי, אלגנטית וענוגה, בדרכים שבהן קנאתי, אך לא הצלחתי להבין. היא עשתה את זה בחן ויופי, כפי שעשתה הכול. היא נישאה, ביום ההולדת העשרים שלה, לגבר הקרוב בגילו לאבינו – רוזן שטען לדם מלכים משני הצדדים, המשתרע עמוק לתוך עברה המהולל של אירופה. אדם שמעולם לא ראיתי מחייך, אפילו במעט.
ובשנים מאז, סלסט הביאה לבעלה הזועף תמידית שני בנים ובת. ובעוד אני חונכתי לעשות את חובתי, וידעתי מה מצפים ממני – על אף המחשבות האפלות, שהיו לי על פרידריך – סלסט פרחה בתפקידה כרוזנת.
זה היה קשה, לראות את כל הפריחה הזאת, חשבתי ברשעות עכשיו. לא ביום לפני שימלאו לי עשרים-ושתיים וגורלי עתיד להתממש – לא במקרה, הייתי מודעת לכך היטב – נישאת לגבר שבחר אבי, שמעולם לא פגשתי. אבי חש שהפגישה לא הייתה נחוצה ואיש לא התווכח עם דרמוט פיצאלאן, לפחות לא על הבנות, שהשתמש בהן כפיונים ברי תחליף.
יום הולדת שמח לי, אמרתי לעצמי בעוגמה.
אני אחגוג בצעדה מאולצת אל המזבח לעבר גבר, ששמו גרם אפילו למשרתים בבית האחוזה להירתע באימה.
גבר שידעתי עליו דברים נוראיים.
גבר שנחשב בעיני רבים לשטן, בכבודו ובעצמו.
גבר שלא היה אפילו בן המעמד הגבוה, כפי שציפיתי שבעלי יהיה, בהתחשב בדעותיו הגבוהות והנשגבות של אבי על עצמו, ועל כל מה שאילן היוחסין המהולל שלו – ולפיכך שלי – דרש.
לעומת זאת, בעלה של סלסט, הרוזן העגום, היה בעל תואר הולם, אך מעט מאוד אדמות מאחוריו. או כסף שנותר, אחרי כל הפאר האריסטוקרטי, כך שמעתי שלוחשים.
וזו הייתה הסיבה, שבגללה בחר אבי באיש שייתכן וחסרים לו אצילות וייחוס, אך פיצה על כך בעושרו המדהים. משום שזה בהחלט יוסיף לעושר ולעוצמה הפיננסית של פיצאלאן.
סלסט המעודנת, כה עדינה ושברירית, נישאה בקפידה לתואר שהתאים בשלמות למראה המושלם. אני הייתי קשה יותר. ניתן היה למכור אותי לפשוט-עם, שנראה שקופתו רק גדלה בשנה האחרונה. בדרך זו, יכול היה אבי לקבל את העוגה שלו ולאכול אותה, בשמחה.
ידעתי את זה. אך זה לא אומר שאהבתי את זה.
סלסט התיישבה בקצה השני של הספה, מתחת לחלונות בחדר המגורים שלי, שם התכרבלתי לכדור אומלל ביום ינואר האפור הזה, כאילו שדמיוני יכול לעצור את הזמן, ולהציל אותי מגורלי.
"את רק תגרמי לעצמך להיות חולה," היא אמרה לי בפרגמטיות. או לפחות כך פירשתי את האופן שבו הביטה בי אז, מתחת לאף האריסטוקרטי שחלקה עם אבינו. "ושם דבר לא ישתנה, בכל מקרה. זה מאמץ מבוזבז."
"אני לא רוצה להינשא לו, סלסט."
סלסט פלטה את הצחוק המתנגן, שבדרך כלל חשבתי שנשמע כמו המוסיקה הטובה ביותר. היום הוא הציק לי.
"את לא רוצה?" היא שוב צחקה, ותהיתי אם אני מדמיינת את הקשיחות במבטה, כשהיא התפוגגה. "אבל מי אמר שרצונותייך חשובים?"
הטון בו דיברתי היה העגום ביותר. "ודאי יש להיוועץ ברצונותיי. אפילו אם שום דבר שאני רוצה לא יילקח בחשבון."
"פיצאלאנים אינם מודרניים, אימוג'ן," אמרה סלסט, ברמז של קוצר רוח, כפי שידעתי שאבי יגיב. על אף שהוא לא ירמוז. "אם מה שאת רוצה הוא קידמה וביטוי עצמי, אני חוששת שנולדת למשפחה הלא נכונה."
"זו לא הייתה הבחירה שלי."
"אימוג'ן. זה כל כך ילדותי. תמיד ידעת שהיום הזה יגיע. לא ייתכן שחשבת, שאיכשהו, תימלטי ממה שמחכה לכל פיצאלאן, מלידה."
הפכתי בזה שוב ושוב בראשי, מבחינה שהרגשתי מרירה יותר בכל פעם. הרגש חריף יותר.
איך שהיא אמרה את, טון קולה נשמע דומה מאוד לבוז ולעג.
ואיך שהיא אמרה תימלטי, כאילו עצם הרעיון היה דמיוני.
זה רמז שהיא לא פרחה, או הייתה עסוקה בפריחה עליזה, כפי שתמיד דמיינתי. ולא ידעתי איך לעבד את האפשרות הזאת.
רעדתי, כאן בחדרים הקודרים, שניבנו להרשים את הפולשים הנורמניים לפני מאות שנים, בדרכם לשדוד ולבזוז את אנגליה, ולא כדי לספק נוחות עבור צאצאיהם של אותם פולשים. בהיתי מבעד לחלון, אל הנוף השקט והמטעה שהתפשט לפניי. הגנים שהתפרשו, מתים עכשיו, אך עדיין מתוחזקים ומטופחים בקפידה. העמדתי פנים שאני לא יודעת, שהחזית של הבית הייתה פחות שלווה היום, כשהמשפחה והאורחים התאספו, כדי ללוות אותי אל אובדן גורלי.
סלסט ומשפחתה מווינה, הדודים הכמושים שלנו מפריז, בני הדודים גסי הרוח שלנו מגרמניה. חבריו ויריביו העסקיים והערמומיים של אבי, מכל רחבי העולם.
שלא לדבר על החתן המפחיד. המפלצת שציפו ממני להינשא לה, בבוקר.
"איך הוא?" שאלתי, קולי נשבר.
סלסט הייתה שקטה זמן רב כל כך, עד שגררתי את מבטי מהחלון, כדי לבחון את מבטה.
אני לא יודעת למה ציפיתי. אך זה לא היה למה שראיתי – פיה של אחותי מורם בפינותיו, כמו חתול שמצא את השמנת.
טלטלה לא נעימה טלטלה את קרביי, ואז נרעדה בתוכי. השתדלתי לעצור אותה. או טוב יותר, להתעלם ממנה.
"את בטוחה שאת רוצה לדעת?" שאלה סלסט, אחרי רגע ארוך של אותו חיוך מרוצה מעצמו, שבישר על כל הרעות החולות, בזה הייתי בטוחה. הוא עבר בתוכי כמו סוג של פחד. "אני לא בטוחה שתרוויחי משהו, אם תיכנסי לנישואין מאורגנים עם עודף ידע על גבר שאת חייבת להשלים עימו, בדרך זו או אחרת, לא משנה מה את יודעת מראש."
"את לא נישאת למפלצת," עניתי.
אם כי, כשחשבתי על הרוזן, ועל הבעת פניו שרמזה שהוא מעולם לא נתקל בריח שלא תיעב, תהיתי אם למונח מפלצת עלולות להיות מגוון של אפשרויות.
החיוך הזה שלה, אם זה אפשרי, נעשה זחוח יותר ויותר וגרם לרעד הזה בתוכי להתחזק.
"הוא לא כמו כל מי שפגשת, אימוג'ן. לא באמת אפשר להתכונן להשפעה שלו."
"אני לא מבינה, מה זה אומר."
שוב, אותו צחוק מתנגן. "אני חייבת להזכיר לעצמי שאת צעירה כל כך. מוגנת. תמימה, בכל דרך אפשרית."
"את היית צעירה יותר כשנישאת. ומן הסתם, אף תמימה ומוגנת."
אבל הדרך שהביטה בי אז גרמה לליבי לפרפר בחזי. כי בהבעתה הערמומית והמעורפלת, לא הייתה כלל אחותי למחצה מי שהאמנתי שהייתה, כל הזמן הזה.
ואם סלסט לא הייתה סלסט... זה היה כמעט אילו שגם אני שכחתי מי אני.
האמת היא, שלא ידעתי איך לפרש את זה. הדחקתי את זה הצידה, וחשבתי שאתייחס לזה כשאוכל לנשום שוב כרגיל. מתישהו בעתיד המעורפל, כשאהיה נשואה ואיכשהו אשרוד את המפלצת שהייתה כבר בבית, מחכה לי.
"אני מרחמת עלייך," מלמלה סלסט כעבור רגע, אם כי טון קולה לא נשמע לי הטון הנכון לתוכן דבריה. "באמת, זה לא הוגן. איך אפשר לצפות, שדבר קטן ונאיבי כמוך יתמודד עם גבר כמו חוויאר דוס סאנטוס?"
אפילו שמו הטיל עליי אימים. אמרתי לעצמי שזו מוכרחה להיות אימה, אותה תחושה סמיכה וחמה מדי. זה היכה בי בחזה, ואז הסתחרר למטה, עד שהגיע נמוך בבטני.
זה, אמרתי לעצמי, היה מדד לכמה שאני מתעבת אותו וחוששת ממנו.
"חשבתי שאת שונאת אותו," הזכרתי לאחותי. "אחרי מה שהוא עשה לך..."
זכרתי את הצעקות. את קולו העמוק של אבי, שהדהד ברחבי הבית. זכרתי את יבבותיה של סלסט. עד עכשיו, זו הייתה הדוגמה היחידה שראיתי אי פעם, של התנהגות פחות ממושלמת של אחותי למחצה – והאשמתי את האיש שהיה הגורם לכך. ראיתי בו כאחראי למהומה. הקרע המשונן לכורח החלקלק שהיו חיינו כאן, כה מאובטחים תחת ידו של אבי.
יותר מזה, זכרתי את ההצצה הבודדת שהייתה לי על חוויאר דוס סאנטוס באופן אישי. אחרי התקף נוסף של צרחות ויבבות והריבים, מהסוג שלימדו אותי שלא היו לרמתה של משפחת פיצאלאן, נצמדתי לחלון שמעל הכניסה הקדמית, והבטתי במפלצת הזאת, שאיימה לקרוע את משפחתי.
זה היה לפני שנים, אך הזיכרונות שלי נותרו מלאי חיים כאילו זה קרה אתמול.
הוא היה כהה כמו החטא. כמו כתם על קיר לבן. שיערו היה מבריק ושחור, כה כהה שהוא נראה כמעט כחול והזכיר לי כנף של עורב. פניו היו אכזריות וקשות, כה קשות עד שעצרו את נשימתי. הוא היה שרירי, קשה ומסוכן, ניגוד בולט לגברים המעודנים שגדלתי איתם. הוא לא היה אלגנטי. הוא לא היה חינני.
הוא לא היה ראוי לאחותי היפהפייה, חשבתי בחריפות.
מחשבה שאבי הדהד, באופן שאינו משתמע לשתי פנים. סלסט, הוא שאג בכל בית האחוזה, נועדה לטוב יותר.
אך נראה שחוויאר דוס סאנטוס היה מספיק טוב בשבילי.
"כמובן שאני לא שונאת אותו," אמרה סלסט עכשיו, בצחוק שנדמה שרמז שאני צעירה ומטופשת מאוד. זה לא מצא חן בעיניי, אבל לא ידעתי איך לבקש ממנה להפסיק. "מהיכן את מקבלת את הרעיונות האלה?"
"ממך. כשצרחת שאת שונאת אותו, ושתשנאי אותו לנצח, ושלעולם לא תוזילי את עצמך, על ידי כניעה לסוג זה של סלחנות בגרוש – "
"הנה מה שאני יכולה להגיד לך על חוויאר," אמרה סלסט וקטעה אותי. היא הגתה את שמו כאילו שזו הייתה ארוחה טעימה. "הוא לא כמו גברים אחרים. את צריכה לדעת את זה, עכשיו. תשליכי כל דעות קדומות שאולי יש לך."
"הגבר היחיד שאני מכירה הוא אבא. וקומץ כמרים. ובעלך."
לא התכוונתי לומר את הדברים האלה כמו שאמרתי. בעלך. כאילו אני מבטאת סוג של שיפוט.
אך סלסט התיישבה עמוק יותר על הספה, כאילו הייתה נינוחה. כאילו היה זה הרגע, שבו יכלה סוף סוף לסגת מהשלמות הקפדנית הרגילה שלה ולהרפות. "חוויאר הוא גברי. חייתי, אפילו. הוא ייקח את מה שהוא רוצה, וגרוע מזה, את תשפילי את עצמך בשמחה, לתת לו את זה."
קימטתי את מצחי. "אין לי שום כוונה להשפיל את עצמי. ובטח שלא בשמחה."
סלסט נופפה בידה. "את תעשי את זה. הוא ישפיל אותך, יעליב אותך, ורוב הסיכויים שיגרום לך לבכות. ואת תודי לו על כך."
ליבי הלם חזק כל כך, עד שגרם לי סחרחורת. הגרון שלי היה יבש, והלשון שלי הייתה עבה בפי. ונדמה היה שאימה זו שפעמה בתוכי, הפכה חמה ופראית יותר משנייה לשנייה.
"מדוע את אומרת לי את הדברים האלה? יום לפני שאני חייבת להינשא לו?"
אם סלסט הרגישה נכלמת, היא לא נראתה כך. "אני רק מנסה להכין אותך, אימוג'ן."
"אני כבר חושבת שהוא מפלצת. אני לא יודעת למה את חושבת שדיבורים על השפלה ועלבונות ישפרו את המצב."
"את תצטרכי לשמור על הלשון הזאת שלך, כמובן," היא אמרה, כמעט בעצב. "הוא לא יסבול את זה. או את איך שאת רצה על ההליכון שלא לצורך, כאילו שאת אחת מאותן נשים פשוטות, מיוזעת ואדומת פנים."
כי היא הייתה רזה ויפהפייה, כמובן. היא הניחה שכל מי שנאלץ לעבוד למען שלמות אינו ראוי לה.
מעולם לא עלה על דעתי לפני כן, שהתיאור הזה עלול לחול גם עליי.
"יש לך מזל גדול, אם כך, שזה נחסך ממך," אמרתי חרש. "שאני כאן, כדי לשאת את העול הזה עבורך. עבור המשפחה."
מעולם לא ראיתי אותה, כפי שנראתה אז. פניה נשטפו במה שיכולתי לכנות רק כסוג של כעס. סנטרה התרומם. ועיניה נצצו. "אכן. אני רואה את עצמי כברת מזל."
מצאתי את ידיי על שולי חולצת הפיג'מה שלי, ממוללות את הכותנה המשובחת, כאילו שאני יכולה לפרום אותה מדאגה. מסגירות את חרדתי, ידעתי.
ומוזר ככל שאחותי התנהגה היום, היא עדיין הייתה אחותי. האדם היחיד שמעולם לא העניש אותי, על ששאלתי שאלות.
זו הייתה הסיבה שהעזתי לשאול את הדבר היחיד שהדאיג אותי ביותר, מאז שאבי הכריז בפני על אירוסיי בארוחת חג-המולד.
"את חושבת...?" כחכחתי בגרוני. "...שהוא יפגע בי?"
במשך רגע ארוך, לא דיברה סלסט. וכשהיא עשתה זאת, היה לה מבט קשה בעיניה, שפתיה התעוותו והיא כבר לא נראתה נינוחה.
"את תשרדי את זה," אמרה לי, משהו קודר ומכוער בינינו. "את תמיד תשרדי את זה, אימוג'ן, לטוב ולרע, ובזה תאחזי. עצתי לך, היא להיכנס להיריון מהר ככל האפשר. גברים כאלה רוצים יורשים. בסופו של דבר, זה כל מה שהם רוצים. ככל שתגשימי את חובתך מהר יותר, כך יניחו לך לנפשך מהר יותר."
וזמן רב לאחר שיצאה מחדרי, נשארתי במקומי, המומה. ולא מסוגלת לנשום. היו התכווצויות בחזי והאימה הקשה הזאת בבטני, ולא יכולתי שלא לחשוב שראיתי את אחותי למחצה – שראיתי אותה באמת – לראשונה היום.
זה מילא אותה בצער.
אך גם בחוסר שקט, שלא הבנתי. זה מה שהקים אותי על רגליי. ניגבתי מהר את הלחות המוזרה מעיניי, בידיים קפוצות. נגשתי לדלת, ואז דמיינתי – בבירור רב – את תגובתו של אבי, אם אמצא תועה ברחבי הבית, כאשר הוא מתמלא באורחי החתונה החשובים, לבושה רק בפיג'מה שלי, ושיערי פרוע וסתור ללא ספק.
נכנסתי לחדר השינה שלי ולבשתי במהירות את השמלה שהשאירו המשרתות עבורי, מעודדת את עצמי ללבוש את הבגדים שאבי העדיף. לא לפי הטעם שלי, שלעולם לא היה להתרוצץ בשמלות, בתקופה הקרה הזאת של השנה, ולא משנה שזו הייתה ארוכת שרוולים ועשויה מצמר משובח. התאמתי לשמלה מגפי עור רכים כחמאה, ואז מצאתי את עצמי מול המראה.
לא הפכתי לאלגנטית, במהלך הישיבה על הספה.
תלתלים כמו שלי נראו תמיד מרושלים. האלגנטיות הייתה מתוחכמת ומלוטשת, אך שיערי התנגד לכל הניסיונות לאלף אותו. הנזירות עשו כל מה שביכולתן, אך אפילו הן לא היו מסוגלות להילחם בנטייה הטבעית של שיערי, למצוא את עיצובו שלו. העברתי את אצבעותיי דרכו כמיטב יכולתי, והנחתי לתלתלים להיות כמו שתמיד היו.
השיער שלי היה הקללה של הקיום שלי. ממש כמו שאני הייתי הקללה של אבי.
רק אז, כשיכולתי לומר בכל הכנות שלפחות ניסיתי לסדר את עצמי, יצאתי מחדרי.
עשיתי את דרכי החוצה למסדרון באגף המשפחתי, ואז נכנסתי למדרגות האחוריות של המשרתים. אבי לא היה מאשר, שבתו תסתובב בבית כמו אחת מצוות העובדים, אבל מעולם לא חשבתי שהוא צריך לדעת כמה טוב אני מכירה את המעברים הסודיים, בערימת האבנים הישנה הזאת. זה הפך את החיים כאן לנסבלים יותר.
הכרת הדרך בין הצללים אפשרה לי להישאר חופשיה, כשהתבשלה הרצאה באופק. זה אפשר לי להיכנס פנימה בשקט לאחר טיולים ארוכים, מלאה בבוץ ופרועה, ולהגיע לחדריי לפני שהמראה שלי יגרום לעלבון הרגיל, לזעם ולאיומים, לצמצם את יציאותיי עד שאלמד להתנהג כמו גברת.
עשיתי את דרכי בזהירות לעבר אגף האורחים, עוקפת את החדרים, שידעתי שהוקצו עבור בני משפחה שונים וחברים של אבי. ידעתי שיש רק מקום אחד, בו אבי היה מעז לשכן גבר עשיר ורב עוצמה כמו חוויאר דוס סאנטוס. רק מקום אחד, מתאים לחתן עם מוניטין פיננסי אדיר.
ייתכן שאבי הפנה עורף לחוויאר לפני עשר שנים, אך כעת לאחר שהתקבל בברכה והתעתד להינשא לבת הנכונה, דרמוט פיצאלאן לא יחסוך ממנו שום מותרות.
פניתי לעבר מה שהיה אחת התוספות החדשות יותר לבית הישן, בית מגורים דו-קומתי שצורף לסוף אגף האורחים, שם גרה סבתי בימיה האחרונים. זה היה בית בפני עצמו, עם כניסה וחדרים משלו, אך ידעתי שאני יכולה להיכנס אליו מהקומה השנייה ולהסתנן דרך הגלריה הפרטית שלו.
לא שאלתי את עצמי, למה אני עושה את זה. רק ידעתי שזה היה קשור לצער שהרגשתי, על האחות שהסתבר לי שבקושי הכרתי, ולאימה הזאת שפעמה בתוכי ודחפה אותי.
עברתי דרך דלת המשרתות, שהוסתרה מאחורי שטיח קיר בקצה אחד של הגלריה. נצמדתי לקיר ועשיתי כמיטב יכולתי לשמוע סימני חיים.
וזה היה הקול ששמעתי תחילה.
הקול שלו.
מצווה. אפל. עשיר כמו שוקולד מריר ויין אדום עטופים ביחד.
יפהפה, משהו לחש בתוכי.
הייתי מזועזעת מעצמי. אך לא נסוגתי.
הוא דיבר בספרדית מהירה ומקסימה, מחוץ לטווח הראייה בקומה מתחתיי. התקדמתי מעט, מתרחקת מחומת הגלריה כדי שאוכל להביט מעבר למרפסת הפתוחה, אל החדר הגדול שמתחתיי.
ולרגע, נדמה היה שהזיכרון והמציאות התערבבו זה בזה. שוב הבטתי מטה בחוויאר דוס סאנטוס מרחוק. מלמעלה.
שוב נדהמתי עד כמה הוא נראה פיזי. לפני זמן רב, הוא היה לבוש לערב במקטורן, שרק הדגיש את הברוטליות המבעבעת שנדמה שהוא מרסן, על כתפיו הרחבות ופלג גופו העליון, הקשה כשסלע גרניט.
היום הוא עמד בחולצת כפתורים, שהייתה תחובה במכנסיים שעשו דברים שלא הבנתי לירכיו החזקות. ידעתי רק שאני לא יכולה להסיט את מבטי.
שוב, ליבי פעם חזק ומהר כל כך, שחששתי שאולי אני חולה.
אבל לא הייתי.
ידעתי שאני לא חולה.
התבוננתי בו מעביר את ידיו בשיערו הכהה, מבריק ושחור כפי שזכרתי אותו, כאילו אפילו השנים לא העזו לקרוא עליו תיגר. הוא הקשיב לטלפון הנייד שהצמיד לאוזן אחת, ראשו מוטה לצד, ואז השיב במבול נוסף של ספרדית לירית, שנדמה היה שריחפה סביבי. דרכי. וגם עמוק בתוכי.
עם הספרדית הבסיסית שלי, יכולתי להבין את עיקר הדברים, אם לא כל ניואנס. עניינים עסקיים בווילס. משהו לגבי ארצות הברית. וויכוח קשה יותר על יפן.
הוא סיים את השיחה בפתאומיות, ואז השליך את הנייד שלו אל השולחן שלידו. צליל קהה וחלול נשמע, שגרם לי להיות מודעת מדי לדממה.
ומודעת מדי לנשימות שלי וללב המשתולל שלי.
חוויאר דוס סאנטוס עמד שם לרגע, תשומת ליבו מוסטת לניירות שלפניו, או אולי לטאבלט שלו.
כשהרים את ראשו, עשה זאת במהירות. עיניו הכהות היו חדות ובטוחות, מרתקות אותי למקום שבו עמדתי. הבנתי פתאום, בפחד, שהוא ידע שאני כאן כל הזמן.
הוא ידע.
"שלום, אימוג'ן," אמר, עובר לאנגלית במבטא קלוש, שגרם לשמי להישמע כמו לחש. או קללה נוראית. "האם את מתכננת לעשות משהו, חוץ מלבהות?"
