פרק 1


ריד


"איפה היית בין השעות שמונה בערב לאחת־עשרה בלילה?"


"במשך כמה זמן ניהלת רומן עם החברה של אבא שלך?"


"למה הרגת אותה, ריד? היא הרגיזה אותך? איימה לחשוף את הרומן שלכם בפני אביך?"


ראיתי מספיק תוכניות טלוויזיה בשביל לדעת שצריך לסתום את הפה כשאתה מוצא את עצמך בחדר חקירות משטרתי. לסתום, או פשוט למלמל את ארבעת מילות הקסם — אני רוצה עורך דין.


וזה בדיוק מה שעשיתי במשך השעה האחרונה.


אם הייתי קטין המניאקים האלה לא היו מעזים לחקור אותי בלי נוכחות הורה או עורך דין, אבל אני בן שמונה־עשרה אז מבחינתם הכול הולך. אולי הם חושבים שאני טיפש מספיק כדי לענות על השאלות שלהם בלי עורך הדין שלי.


נראה שלקאזינס ושמידט, החוקרים שלי, לא אכפת במיוחד משם המשפחה שלי ויש בזה משהו מרענן. השם שלי פתח עבורי הרבה דלתות לאורך כל חיי והעניק לי הרבה זכויות יתר. אם הייתי מסתבך בבית ספר, אבא היה כותב צ'ק וכל חטאיי היו נסלחים. מהיום שבו אני זוכר את עצמי, נערות עמדו בתור בשביל להיכנס איתי למיטה רק כדי שיוכלו לספר לחברותיהן ששכבו עם בן משפחת רויאל.


לא שאני רוצה שבנות יעמדו בתור בשבילי. יש רק בחורה אחת שאכפת לי ממנה — אלה הרפר. העובדה שהיא נאלצה לראות אותי נגרר מהבית באזיקים אוכלת אותי מבפנים.


ברוק דייווידסון מתה.


אני עדיין לא מצליח לתפוס את זה. הגולד־דיגרית עם הבלונד־פלטינה נראתה לגמרי בחיים כשעזבתי את הפנטהאוז.


אבל אני לא אומר את זה לחוקרים. אני לא אידיוט. הם יסובבו נגדי את כל מה שאומר.


קאזינס מטיח בחוזקה את שתי ידיו בשולחן המתכת שבינינו, מתוסכל מהשתיקה שלי. "תענה לי, חתיכת חרא!"


אגרופיי מתחילים להתכווץ מתחת לשולחן. אני מכריח את עצמי להרפות את האצבעות. זה המקום האחרון לאבד בו את העשתונות.


השותפה שלו, אישה שקטה בשם תרזה שמידט יורה בו מבט אזהרה. "ריד," היא אומרת בקול רך, "אנחנו לא יכולים לעזור לך אם לא תשתף פעולה. ואנחנו רוצים לעזור לך."


אני מקמט את המצח. נו, באמת. השוטר הטוב והשוטר הרע? הם בטח צפו באותן הסדרות שאני ראיתי.


"חברים," אני אומר בחוסר עניין, "אני מתחיל לתהות אם יש לכם בעיות שמיעה או משהו כזה."


אני מחייך ומשלב את זרועותיי על חזי.


"ביקשתי עורך דין, מה שאומר שאתם צריכים לחכות עד שהוא יגיע כדי לשאול שאלות."


"אנחנו יכולים לשאול אותך שאלות," אומרת שמידט, "ואתה יכול לענות עליהן. אין שום חוק נגד זה. אתה גם יכול לנדב לנו מידע. לדוגמה, אנחנו נוכל לקצר תהליכים אם תסביר כמה דברים. למשל, למה יש לך דם על החולצה."


מתעורר בי דחף להצמיד יד אל צד החזה. אני מתנגד לו. "אני אחכה עד שהאלסטון גרייר יגיע לכאן, אבל תודה על ההמלצה."


דממה שוררת בחדר הקטן.


קאזינס חורק בשיניו, שמידט נאנחת. שניהם דוחפים את הכיסאות שלהם לאחור ועוזבים את החדר מבלי להוציא מילה נוספת.


רויאל - 1


משטרה - 0.


אבל הם עדיין מושכים את הזמן ולא נענים לבקשה שלי, למרות שנראה שהם ויתרו עליי. אני יושב לבד בחדר במשך שעה, תוהה איך לעזאזל הגעתי למצב הזה. אני לא צדיק גדול, מעולם לא טענתי שאני כזה. הלכתי מכות והייתי מעורב בלא מעט קטטות, אני יכול להיות אכזרי כשצריך.


אבל... זה לא אני. אני לא הטיפוס שנגרר מהבית באזיקים, שרואה את העיניים של החברה שלו מתמלאות פחד כשהוא נדחף למושב האחורי של ניידת משטרה.


כשהדלת נפתחת שוב, הקלסטרופוביה שכבר התחלתי לפתח גורמת לי להתפרץ בעצבים.


"הגיע הזמן באמת," אני כועס על עורך הדין של אבי.


האיש בשנות החמישים לחייו עם השיער המאפיר לבוש בחליפה, למרות השעה המאוחרת. הוא מחייך אליי בעגמומיות. "יפה. נראה שמישהו כאן במצב רוח מרומם."


"איפה אבא?" אני תובע, מציץ מעבר לכתפו של גרייר.


"הוא בחדר ההמתנה. הוא לא יכול להיכנס לכאן."


"למה לא?"


גרייר סוגר את הדלת וניגש אל השולחן, מניח עליו את תיק המסמכים שלו ומשחרר את הכפתורים המוזהבים. "כי אין מגבלה על עדות של הורים נגד ילדים. זכות החיסיון נגד הפללה ניתנת רק לבני זוג."


בפעם הראשונה מאז המעצר אני מרגיש בחילה. עדות? זה לא הולך להגיע לבית משפט, נכון? כמה רחוק השוטרים מתכננים ללכת עם הבולשיט הזה?


"ריד, תנשום עמוק."


הבטן שלי מתפתלת. פאק. אני שונא לחשוף אפילו שמץ של חוסר אונים מול האיש הזה. אני לא מראה חולשה, אף פעם. היחידה שהצלחתי להיחשף בפניה ולהסיר את ההגנות שלי מולה היא אלה. יש לה את הכוח לפרוץ דרך המחסומים שלי ולראות אותי באמת. את האני האמיתי, לא את הזיוף הקר והקשוח ששאר העולם רואה.


גרייר שולף פנקס צהוב ועט נובע מוזהב. הוא מתיישב בכיסא שמולי.


"אני הולך לגרום לכל זה להיעלם," הוא מבטיח. "אבל קודם אני צריך להבין עם מה יש לנו עסק. ממה שהצלחתי לסחוט מהשוטרים שממונים על החקירה, מצלמות הבטיחות קלטו אותך נכנס לפנטהאוז של או'הלוראן הלילה, בשעה שמונה ארבעים וחמש. יש עוד קטע שבו אתה נראה עוזב את המקום כעשרים דקות מאוחר יותר."


מבטי מתרוצץ סביב החדר, מחפש מצלמות או ציוד הקלטה. אין כאן מראה, אז אני לא חושב שמישהו צופה בנו מאיזה חדר צמוד וחשוך. לפחות אני מקווה שאף אחד לא צופה בנו.


"כל מה שאנחנו אומרים כאן נשאר בינינו," גרייר מבטיח כשהוא מבחין בהבעת החשש שלי. "הם לא יכולים להקליט אותנו. חיסיון עורך דין־לקוח וכל זה."


אני משחרר נשיפה איטית. "כן. הייתי בפנטהאוז מוקדם יותר. אבל לא הרגתי אותה."


גרייר מהנהן. "בסדר גמור." הוא רושם משהו בפנקס. "בוא נחזור עוד אחורה. אני רוצה שתתחיל מההתחלה. ספר לי עליך ועל ברוק דייווידסון ותזכור, שום פרט אינו מיותר או שולי. אני צריך לדעת הכול."


אני מחניק אנחה. מהמם. זה הולך להיות כיף.