השפתיים הכי חשובות בשבילי. ככל שהן יותר בשרניות וגמישות, העולם דרכן נהיה ברור ורך. ואם כבר שפתיים, אז אני מעדיף אותן בלי איפור. אודם שנמרח לפעמים על אחת השיניים מסיט אותי אל המריחה השמנונית, וזהו, אני מאבד את הריכוז. הכי אני שונא שפתיים שמוחבאות בשפם או בזקן. הכי גרוע זה שניהם יחד. השערות מתערבבות עם המלים. דוקרות לי את ההבנה. הכי יפות השפתיים של אמא שלי, אפילו שיש סביבן קמטים כשהיא שורקת את האותיות.
נולדתי שומע. אמא עוד הספיקה לשמוע אותי מגרגר, ובגאווה עצובה אומרת שידעתי להשלים מלים כמו ב־נ־נה, תו־דה, בו־בה, א־מא, ספ־תא, א־בא, או־ר. אני לא מבטא את כל האותיות, אבל מצליח להוציא מהן אוויר של צליל מוכר. בשביל לדבר אני לא צריך את הידיים ומעדיף לתת להן ללכת רחוק מהמושב. מסבתא שיושבת על אותה ספה מול אותה טלוויזיה. הסוכר אכל לה את הרגל. רק השמיכה המתחלפת לפי עונות השנה מפגישה אותה עם המזג בחוץ. אמא יוצאת לעשן, הסיגריה בפה שלה והיא מגלגלת את סבתא על הכיסא. אחרי שתי דקות היא גומרת את הסיגריה, מתעכבת קצת. "מאז שעליו השלום מת גם הגינה מתה אתו", סבתא מסיחה את הדעת כשאמא מנתקת בגניבה כמה עלים לתה מהגינה של השכנים. ואז חוזרת לבית עם ריח עשן שעושה תחרות עם הנענע והמרווה. כשאני מחזיר את סבתא לספה, היא מסמנת לי ביד ואני יודע להביא לה את הסוכר. היא שופכת שתי כפיות שמנות לכוס וקורצת אלי. אני נשאר לידה עד שהגרגירים שרוקדים בסיבובים מתעייפים. היא מברכת אותי עכשיו, כמו בכל פעם כשהיא מרימה את העיניים והשפתיים שלה זזות מהר, ואפילו אני לא מצליח לעקוב אחריהן. אני יודע שסבתא מבקשת מהמת שלמעלה שישלח לי אותה. "בחורה שיגיד את השם שלה ככה חָלָק כמו מים", ומסמנת למת בשתי הידיים. אני מפסיק את הקשב. נודד לאוזניים שהתארכו לה מזקנה. עוקב אחרי הנדנוד של עגילי הכסף שעם השנים מושכים לה למטה את התנוכים. אני עומד לידה. מחכה שתעצור את המלמול ותוריד את הדמעה לתוך התה המתוק מדי. זה הסימן שלי ללכת.
אני הולך רחוק. משאיר את הצבא לשמואל ולמומי, החברים שלי מהמושב, כי השפה של הקיצורים בצה"ל מחכה רק לשומעים. במקום זה בחרתי בעיר להיות הטירונות שלי. אני משאיר את סבתא על הספה. המתחם שלה בין המטבח לסלון ער וְהַפִּיקֶה הפרחונית מקופלת בשקט על האין רגל שלה. סבתא מתאמצת לתפור במחט את הקרע שבקצה המטרייה. קושרת בין בד הניילון השחור למתכת ומסובבת שלוש פעמים את החוט. לרגע היא עוצרת את עבודת הידיים ומפנה את הראש אלי, תנועת 'בוקר טוב'. רק אחרי שהיא מושכת את החוט ובודקת כמה הוא חזק, סבתא מנתקת אותו בשיניים האחוריות בחצי חיוך. על השולחן עומדת כוס התה שלה, ריקה. עלי הנענע שטבעו בתוכה שוכבים למטה. סבתא בנתה לה עולם שלם בהישג־יד. שולטת על הערוצים והטמפרטורה בלחיצת כפתור. מכתיבה לנו את מזג־האוויר. אני מתקרב אליה. מצביע על עצמי ומניע את הידיים המקופלות בצדי המותניים קדימה ואחורה. סבתא מבינה.
אני יוצא לטיול בוקר. מעבר לדלת הֶרְמָן פותח אלי את הפה. השמחה הקופצת של הכלב חובטת בגוף הזקן שלו, והוא נעצר בבת־אחת כשהחבל הקשור אליו נמתח עד הסוף. אתו הכי קל. לא צריך לאמץ שום מיתר בגרון, לא צריך להפעיל את הידיים, לא לכתוב ולא לצייר. הוא קורא אותי מבפנים. הרמן הגיע אחרי שאבא הלך. אמא החליטה שהוא הגבר החדש. כף היד הקטנה שלי היתה אז על הצוואר של אמא. הרגישה את רטט הרי"ש המתרגשת יוצא מהגרון שלה. "הרררמן". ואז היד חזרה אל הצוואר שלי, מוסתרת כולה בתוך הכף הענקית של אמא. טבעת הזהב עדיין חיבקה לה את האצבע, אפילו שנר הנשמה הארוך נכבה מזמן. חזרתי אחריה: "הלללמן", הצינור בגרון שלי חלול. אין לו מעצורים. יש לי בתוכו 'טרקטור' ו'רחמים' ו'רוח' ו'ארנבת' ו'אור', אבל אין לי בחוץ את הרי"ש שלהם. הגרוגרת שלי שורטת את המיתרים בעליות ובירידות, ריקה, ולהרמן לא היה אכפת. לא כמו אמא שיום אחד הוציאה לי שיעול ודמעות מהעיניים כשניסתה לסגור לי בכוח על הצוואר, לגרום למעצור שיקיא ממני את הרי"ש.
אמא שוב בטלפון. הפעם היא מחייכת ואני יודע שזאת עוד הזדמנות לבעל מבחינתה. כשהיא מנסה להתחבב עליהם, החור בלחי שלה נהיה עמוק, חושף את קצה הכתר שיש לה בסוף השורה של השיניים למעלה. אחרי שיחה מחויכת כמו זאת, אני יודע שהיא תצא הערב. תכבה את הפינה של סבתא ותשאיר אותה בחושך. המסגרת לעיניים תרד לסבתא מהפנים והרגל תתרומם וגם היא תקבל כרית. שמיכת הפיקה תיפתח ותלטף את כולה עד למחרת בבוקר.
נשארו לי יומיים אחרונים במושב. המגבת מחבקת את המותן שלי והקוקו הארוך מטפטף כל הדרך מהמקלחת לחדר. על המיטה התיק השחור פעור, חצי מהבטן שלו מעכלת את בגדי הקיץ, מגבות ומצעים, כמה כלי־מטבח וספרים שלא הספקתי לקרוא. האור האדום של הטלפון מהבהב אלי, אני מרים ומנתק. אין אף־אחד שיכול לדבר אותי עכשיו, לתת לי קול. בלית־ברירה אני חוזר אלי. לרעש שדופק בראש. אני מטפס על המיטה ומוריד את הפוסטר שתפוס בלייסטים שחורים. טום קרוז במדי טייס צמוד לבלונדינית שלו. הפנטזיה שלי תלושה. אני מקפל אותה לחצי ולרבע ושוב מקטין ומהדק בברך קטן־קטן, דוחף אותה מתחת למיטה. היד נתקלת במגבת הצבעונית הקטנה ובגלגולי אבק. היא מודבקת בכתמים של איזה לילה יָשָן שבו התחככתי עם עצמי. העונג שהיה אז נשכח, אבל המגבת מזכירה שאפשר לגלות ולשמוע את הקולות שלי. כי באיזו שבת בצהריים, כשהתעוררתי עם פרצוף נפוח ומקומט, אמא חיכתה לי. ראיתי אותה עומדת שוטפת כלים. כשהסתובבה ידעתי שהיא חושבת חזק כי הלשון שלה סיבנה אִתה את הכלים בתנועות מהירות שליטפו את השפתיים. "שמעתי אותך", הצביעה באצבע שהתמלאה בקצף כלים לבן על הפה שלה וסימנה לי שקט ונשכה את השפתיים. אמא שמעה אותי ואני לא ידעתי שיש לעונג צליל משלו. העיניים שלה לא עבדו. התקשו ליצור אתי קשר. בפינה סבתא ניסתה לדחוק את כולה לתוך המפגש עם הקיר. לצאת דרכו החוצה. התכרבלה ומלמלה עם המת. הסבירה לו כמה קשה לגדל גבר בבית הזה.
החלום נחטף ברעדות. השעון המעורר שצמוד ליד שלי זז. אני מנסה לפתוח את העיניים, אבל הן רק מתכווצות יותר להגן עלי מהרעש של הצבעים. דרך הריסים החצי סגורים אני מנחש את המחוגים. היד של אמא משתחלת פנימה, מחזיקה בטלפון. הזרוע שלה מתמתחת ומעזה להציץ. הפה שלה מוסר לי: "שמואל", נעצר עם הלמ"ד שמלקקת את השיניים הקדמיות שלה בצד האחורי. אני מחכה עד שהיא יוצאת ורק אז בועט את הסדין הדק אל הרגליים. מפשיט את העירום ממני. בפינה מאוורר הברזל סורק את החדר. אני מתקרב לכבות אותו ומשבים ממנו נכנסים בתנודות בשערות המתולתלות של הרגליים. החום של היום כבר מחכה מחוץ למסדרון. מתנגש עם הרצון להישאר בלי בגדים. בדרך למטבח אני מותח את הגומייה לקוקו נמוך ומיד משחרר את ההידוק ככה שילטף לי את שתי הבליטות המיותרות שצמודות לראש. הן שמה רק בשביל להחזיק את המשקפי שמש.
שמואל רץ אלי בפסיעות מדויקות. אני דורך במקום, פותח מולו את הכף יד, שיבוא וייתן לי את המכה, הסימן שלנו להתחיל להקיף את המושב. לפני חודש, כששמואל קיבל את המעטפה עם החותמת הצבאית הוא אמר לי: "אתה אתי לרוץ!" ובשביל להסביר נגע בי עם האצבע שלו, הפך את הכיוון ונגע חזרה בעצמו. "אתה לא מדבר, זה טוב", הוא צחק, ואני צחקתי מאיך שהדפקט שלי הופך ליתרון. שמואל הסביר לי את המסלול. השתמש באותה אצבע לשרוט את החול. חתך את המילים בשן הקדמית שלו שנשברה מזמן והשאירה לו משולש בפה. ההסבר שלו מתח חוט של רוק בין השן המשולשת לשפה התחתונה. הוא רקם וילון שהיה בא לי להעיף כי זה הפריע למלים של שמואל להגיע אלי. שיני התירס התחתונות שלו עדיין היו עם גשר והקוביות הכסופות הזמינו את הלשון העבה להתגרד עליהן, לנוח ולא להמשיך לדבר אתי.
פעמיים בשבוע על הבוקר שלושתנו רצים, שמואל, הרמן ואני. בכל ריצה מוסיפים עוד סיבוב מהבית לתחנת האוטובוס בקצה המושב. בסיבובים הראשונים אני מצליח לשמור על הקצב של שמואל. הוא רץ בברכיים גבוהות בקלילות של דוגמנית, וקרוב אליו אני רץ. לפעמים כל־כך קרוב שהצל שלי קופץ על שלו. בסיבוב השלישי אני רואה איך האדום תופס את הפנים שלו, מטפטף את כל החום החוצה. ממיס לו את הנמשים על הזרוע, ככה שהשמש מחליקה עליהם, משאירה ברק בנקודת המפגש עם העור. בתנועה מהירה שמואל מרים את קצה החולצה, מנגב את המאמץ מהפנים. עוד סיבוב והוא צובט את החולצה באצבעות, צולל עם האף לצווארון המעוגל ועושה פוּ. הוא ממשיך לנשוף רוח מהפה לאורך הזרועות המזיעות שלו. לפעמים משב פרטי כזה סוטה ממנו ופוגע בי. מעיף אותי הלאה למחשבות על שמואל במדים ועלי בעיר.
בערך ליד המכולת של חנניה, אחרי שהעיגולים צובעים לשמואל את החולצה מתחת לבית השחי, אני יודע שאתחיל להריח אותו. תוך כדי ריצה אני מסיט את הראש לבית השחי שלי ומריח את עצמי. ככה אני רץ והריחות מקיפים אותי. לפעמים קשה להפריד ביניהם ולהחזיר כל ריח אל הגוף הפרטי שלו. ליד בית הקברות אנחנו מקיפים את תמרור העצור ומתחילים לחזור. במקום שבו מתפצלות הצלעות, הזיעה של שמואל תופסת עוד שטח על החולצה שלו. גם אנחנו מתפצלים. שמואל רץ קדימה ואני מתנשף מאחוריו ומוצא עוד כתמים מקווקווים בתחתית החולצה שלו, משרטטים שורות של מאמץ על הגב, מתחילים לנזול אל הקו המכווץ מתחת למותניים. הרמן רץ בינינו. מתלבט אם להיצמד למנצח, או לחכות לי. השערות בראש של שמואל נצבעות בכהוּת נוזלית, מיישרות את התלתלים לשפיצים דוקרים, שמנתרים על העורף ומתיזים טיפות לצדדים. לספסל בתחנה הוא שוב מגיע ראשון, אחריו הרמן, ואני מצטרף אליהם בריצה מגמגמת. שמואל מרים רגל ימין על השלב הנמוך של גדר הבטיחות, שולח את ידיו הנוצצות מזיעה ומשתחווה למתיחות. כשאני מגיע הוא מזדקף. נוגע לי בכתף ומצביע על היד שחגורה בשעון, מסמן את הזמן שנעצר. האדמדמוּת נאחזה לו גם באוזניים, ואני יודע שתכף הן יהפכו לוורוד ויחזרו ללובן המנומש שלהן. הוא לוקח לי את היד ומדביק אותה על החזה שלו. זה הכי קרוב בשבילי לְלִשמוע.
על הסיבוב הרמן נפרד משמואל בפתיחות פה ובניתורים, מנסה להגיע לגובה המבט שלו. אני מחזיר להרמן את הרצועה מסביב לצוואר וקושר אותו מחוץ למכולת. חנניה שומע את הרמן ויוצא אלינו. אני לוקח שקית חלב מהמקרר השקוף, ניגש ומרים את הרשת של המדפים, בודק בלחיצה של האצבעות את הלחם השחור הכי טרי שיש ולוקח אותו. חנניה נכנס, אני נעמד מולו ומבקש אבקת מרק. הוא מסתכל לתוך העיניים שלי ומשחק עם המגבר של מכשיר השמיעה שלו, מגיש לי שקית אבקת מרק וגם את הכרטיסייה עם העט שקשור בחוט לשולחן בשביל לחתום. בדרך הביתה אני מחזיק את החלב בשקית ואת הלחם ביד, בזהירות מקלף מהקשה של הלחם את המדבקה, שלא לפצוע את הקרום. ליד תיבות הדואר אני לוקח ביס מהנשיקה.
לסבתא אני נותן את הלחם עם החור. היא מסמנת לי באצבע נוּ־נוּ־נוּ ילדותי והווריד בצד הצוואר שלה מתנפח כשהמלמולים גדלים לצעקות. כשהיא כועסת העיניים שלי נוטשות את הפה שלה. אני לא רוצה לדעת מה היא אומרת ונודד אל נקודת החן השחורה שבין הלחי לסנטר, מצייר קו דמיוני עד לנקודת החן שקרובה לנחיר הימני. שם אני עוצר. עוקב אחרי השפתיים העבות שנפתחות ונסגרות, משחררות עצבים על החור שעשיתי בלחם. אני מניח את העודף על השולחן שלה, עליו יש בניינים לבנים של גופיות ולידן מגבות ותחתונים. ערימה חדשה עומדת ומחכה לה. שעועית ארוכה בקערה שסבתא שוברת לחצאים. כדי לפייס אותה אני נותן לה כמה מטבעות שמצאתי בכיס. סבתא משחילה אותם אחד־אחד בקופת הצדקה העגולה מפלסטיק צהוב, עם הציור של הרבי המזוקן, אחרי שהיא מוציאה אותה מהמחבוא שלה מתחת לשמיכה. היא מזיזה את הקופה, נהנית בטח לשמוע את האוסף שלה בפנים, ונותנת לי להרגיש את הכובד שנאסף. בטלוויזיה שלה בפינה אני רואה סימן של רמקול עם איקס עליו. אולי היא מקנאה בשקט שלי?
השקט צפוף. החדר מקולף מכל החפצים. אני רואה צל ומסתובב. אמא עומדת בדלת, נשענת על המשקוף, יפָה. היא לבושה בשמלה הכחולה. שואלת: "איך?" אני מסמן לה עם הבוהן למעלה ועונה לה: "שווה", כדי שהחור שלה בלחי יהיה עמוק, ואז מקרב את היד שלי לאף וסותם אותו. היא צוחקת, נהנית גם להריח יפָה. אמא מסתכלת במלבן העירום שבקיר, איפה שהיה הפוסטר של טום קרוז והבלונדינית שלו. "סבתא ישנה בסלון", היא אומרת ומנקדת את הרצפה בעקבים. אני מחבק אותה ומודד את הגובה שלי דרכה. אמא מגיעה לי כמעט עד לסנטר, משעינה את הראש שלה על החזה שלי ודופקת עליו. אני מתרכז ועוצם עיניים חזק. כאילו שאם ממש אתאמץ, אשכנע את האוזניים להשתחרר. כשאני פותח את העיניים, אני רואה בראש שלה את השביל האמצעי, שולח עורקים לבנים שמתכהים ככל שהם מתרחקים. בטוח שאתגעגע להריח את החומץ תפוחים והקינמון כשסבתא תשים שתי שקיות ניילון על הידיים. מתוך הדלי של השטיפה היא תמרח את השביל בשיער של אמא בחינה שחורה.
פעם בחודש, או לפני אירועים חשובים, סבתא קושרת לאמא מטפחת שכולאת את הלבן בשיער לכמה שעות ואז הן מתחלפות. לפני שאמא צובעת לסבתא את השערות, היא מורידה לה את העגילים. האוזניים של סבתא זקנות לבד, מתאמצות להחזיק את עגילי הכסף התלויים. באמצע הצביעה שלהן אמא באה ואמרה לי שהיא צריכה גבר להרים את סבתא למרפסת. עזרתי לה. אחר־כך היא ניצלה את הזמן לעשן וסבתא סידרה שרשרת של פלפלים אדומים לייבוש, כאילו ניסתה לשרוף את השמש בחזרה. חצי יום הן ישבו. אמא קראה לסבתא חדשות ישנות מחתיכת עיתון שחיבקה את הנענע. הפה שלה זז לאט יותר כשהגיעה לחלק על הרכילות במקומון, והפה של סבתא קצת שקשק מהמבוכה כשראתה את העמוד האחורי של "לאישה" מלא בנשים חשופות מנופחות חזה. בערב הרכבתי לאמא את מכונת הייבוש הגדולה. מקלות הברזל נכנסו אחד בשני, "עד שיש קליק והיד קופצת", כמו שאמא הסבירה לי וסידרה את השערות בגלגולים והידקה עם מחטים צבעוניות מפלסטיק. אחר־כך קשרה רשת דקה ושחורה מעל השיער, הכניסה את הראש מתחת למייבש, סגרה אותו עם מכסה הפלסטיק השקוף. סבתא שוב ניפחה את הווריד בגרון והסבירה לי בידיים מורמות שעכשיו גם אמא לא שומעת. אחרי שעתיים אמא יצאה עם אוזניים שרופות ושיער שחור שניצח אפילו את החושך.
לילה אחרון במושב. אמא הלכה ואני בודק כל כמה דקות מה עם סבתא. הצבעים מהטלוויזיה מאירים אותה בכחול ואדום מתחלפים. היא מכה את הספה, אז אני מגיע ויושב לידה. הרגל החסרה מפנה לי מקום ואני בא לחבק אותה. קשה לזהות את הקווים שמפרידים בין החלקים בגוף שלה. עם השנים הכל התחבר. הסנטר עם הצוואר, החזה שנשפך אל הבטן. שקעים שנסגרו ולא משאירים לי מקום להשעין עליו את הראש. סבתא מלטפת את השערות שלי, תופסת את הקוקו ומותחת אותו ושוב בודקת לאיזו חוליה בגב הוא מגיע. היא מכוונת את הסנטר שלי לפנים שלה ואומרת: "אתה את המזל שלך תמצא בבחורה בלי הרי"ש של האמא שלך. אתה תקרא לה חָלָק", ואני מצטרף ואומר יחד אִתה: "כמו מים". מחקה אותה מרימה עיניים למעלה וממלמלת. אנחנו צוחקים. אני מנשק אותה על הקמטים במצח והשפתיים שלי טועמות את הזקנה שלה.
