“השכחה וזיכרון
את הספר ירח מעל סואץ, קראתי אחרי שפגשתי את יוסי עוזרד מחברו, בתערוכת צילומים של לוחמי המעוזים, אותה הוא הציג בגלריה בפארק רעננה, אליה הגעתי לגמרי במקרה, אחרי שבנסיעה מחדר הכושר שמעתי תוכנית בגלי צהל, בה הוא התארח, לרגל תערוכתו, שציינה 50 שנה למלחמת ההתשה, כמלחמה אבודה בתודעה, כזאת שניסו להשכיח ומי שהיה שם ניסה לשכוח.
המעניין והמרגש עבורי בראיון, הייתה העובדה שבתחקיר לכתיבת ספרו, עוזרד נסע ברחבי הארץ, בכדי להיפגש עם הלוחמים הוותיקים ששרדו את תופת ההתשה, חלקם החזיקו צילומים קטנים מאובקים בשחור לבן, שצלמו על ידם בעת שירותם במעוזים. בשעה שהוא רשם את זיכרונותיהם, הוא החליט כי גם את הצילומים צרכים לתעד כחלק מהפרויקט האישי שלו, להיות סוכן הזיכרון למלחמת ההתשה. לצורך כך הוא רכש סורק דיגיטאלי מקצועי, והחל מעבד את הצילומים להדפסות גדלות המתאימות לתצוגת תערוכה.
הוא ישב בפינה, הגלריה הכמעט הריקה. הוא קם לקראתנו בשעה שפסענו בדממה ובהשתהות והיבטנו אל הצילומים התלויים על כותלי הגלריה. מקלחת חייל מג'ריקן מים, שילוט מחורר מרססים בדרך למעוז, ועוד תצומי לוחמים שהיו ביטוי למצוקתם. הוא החל מספר במילותיו הפשוטות, את קורותיו כחייל ושל אלה שצילמו את הצילומים. במילותיו היה הרבה כאב, והתפכחות למי שכקצין צעיר התנהג לדבריו בטמטום וביהירות. כעת הגיע הזמן לספר סיפור מושכח. האופן בו הושמעו סיפוריו על רקע התמונות, היה עבורי חוויה מרגשת ובלתי נשכחת המבטאת את סבלם של החיילים שישבו במעוזים, מול האטימות של תל אביב. "תל אביב מוארת והתעלה בוערת", באמצעות ציטוט של חיים גורי בפתח ספרו, עוזרד מבטא את מצב הרוח באותה תקופה.
עוזרד מספר בירח מעל סואץ, את סיפור מלחמת ההתשה, דרך נקודת מבטו של אמנון, חייל המשתין מרוב פחד במכנסיו, שהגיע לתעלה כצלם דובר צה"ל ויצא מצולק בנפשו, באופן שכל חייו הוא התמודד עם הצדדים האפלים של מפלצת הזיכרון האישית שלו, שגרמה לו להפוך לצלם מלחמות, ההולך על הקצה ומתגרה בגורלו.
לאחר שעברו כחמישים שנים, בשלב של החלמה מסרטן, כשאמנון חשב שחייו נעצרו, הוא התבקש על ידי משפחה שכולה, של קצין נערץ שנהרג בהתשה, להכין סרט לזכרו, מה שמעלה את כל השדים בקרבו, ומעמיד אותו מול אמת חייו. האם הוא יצליח להתמודד עם הזיכרון?
העלילה בהחלט מעניינת, תיאורי המעוזים והדרכים אליהם ואירועי ההפגזות, המארבים ממש מוחשיים ומעידים על עבודת הכנה יסודית של תחקיר שעשה עוזרד. הוא יורד לבנאליות שאפיינה את השהייה במוצבים, הפחד המצמית, הקושי לצאת לעשות צרכים. עוזרד משתמש במילה הכי נמוכה, לחרבן כמהות קיומית, משום שבחוץ בשעה שאתה כורע, מופשל מכנסיים יכולה לתפוס אותך הפגזה. עוזרד שברקע שלו הפקות סדרות מצליחות כמו פלפלים צהובים, מצליח באמינות לתאר את אמנון כבמאי סרטים תיעודיים. הכנת סרט הזיכרון, הוא תהליך מתפתח, המהווה ציר מהודק לעלילת הספר העוסקת בסוד ההולך ומתפענח.
קרוב לוודאי שהדמיותיו של עוזרד מייצגות מציאות, לי הם נראים סטראוטיפיים ושטוחים מידי, אך הסיפור כמכלול מעניין, וגם הבחירה בדרך הסיפור המערבת בן כתיבה הדומה לעיתונות, המשולבת בזיכרונות בדויים בדמות רומן, המשולבים עם קטעים דוקומנטריים לנחיתה על הירח, מצליחים לספר סיפור תקופתי באופן מרגש, ולשים לנו מראה בפנים לתקופה בה לקינו ביוהרה.
בצורה מפתיעה ניתן למתוח קווי דמיון בין אז והיום, בין ההתשה לקורונה, אז החיילים ומפקדי השדה היו הגיבורים האמיתיים בהשוואה למנהיגות זחוחה ומנותקת. היום אלה, צוותי הרפואה העוסקים יום ולילה במיגור המגפה תוך סיכון עצמי. התייחסות למנהיגות שלנו בהשוואה לצוותי הרפואה הלוחמים במגפה מיותרת.”
