פרק 1
מפגשים
זו הייתה הנסיעה הארוכה ביותר שעשיתי מימיי. זה לא באמת אומר הרבה, מכיוון שמעולם לא נהגתי למרחק העולה על מאה קילומטרים מעיר הולדתי. עם זאת, על פי כל קנה מידה תקין, הנסיעה הייתה ארוכה באופן אבסורדי. על פי תוכנת מאפ־קווסט, היא אמורה הייתה להימשך, בהערכה גסה, שלושים ושבע שעות ואחת עשרה דקות, בתנאי שאתה על־אנושי ואינך נזקק לעצירת שירותים, כמובן.
החבר שלי ואני יצאנו מאתונה, אוהיו. נולדתי וגדלתי שם, בדיוק כמו כל בני משפחתי. הנושא מעולם לא נידון בפתיחות במשפחתנו הקטנה בת ארבע הנפשות, אבל אחותי ואני ידענו מאז ומעולם שכשיגיע הזמן הנכון נלך ללמוד באוניברסיטת אוהיו וגם נסיים בהצלחה את הלימודים, ולכן זו הייתה טרגדיה משפחתית נוראה כאשר, לפני כמה חודשים, במהלך שנת הלימודים השנייה שלי שם, החלטתי שאני עוזבת בסתיו.
מה שזעזע את הוריי אפילו יותר, אם זה בכלל היה אפשרי, הייתה העובדה שתכננתי לעבור לגור אלפיים וחמש מאות מיילים משם, בוושינגטון, או אם להיות מדויקת יותר, באוניברסיטת וושינגטון שבסיאטל.
הצלחתי להשיג לעצמי מלגה נחמדה, וזה בהחלט עזר לשכנע את ההורים שלי. עזר, אבל רק במעט. מפגשים משפחתיים מעתה והלאה עמדו להיות... מעט מעניינים יותר.
הסיבה העיקרית למעבר הזה שלי ישב לצידי ונהג במכונית ה'הונדה' החבוטה שלו, מוביל אותנו הרחק מהבית. הבטתי לעברו וחייכתי. דני האריס. הוא היה יפהפה. אני יודעת, זו לא הדרך הגברית ביותר לתאר בחור, אבל בראשי, זה היה שם התואר שבו השתמשתי לתאר אותו לעיתים תכופות והוא התאים לו בשלמות. דני היה במקור מעיר קטנה בקווינסלנד, אוסטרליה, והיה שזוף ושרירי משנים של בילוי בים במקום האקזוטי ההוא, אבל לא בצורה מנופחת ומוגזמת, אלא באופן טבעי, אתלטי ופרופורציוני. הוא לא היה גבוה מדי, אבל היה גבוה ממני, גם כאשר נעלתי נעלי עקב, וזה היה מספיק בשבילי. שערו היה בצבע חום כהה והוא אהב לעצב אותו בגלים עבים אך מסודרים. אהבתי לעשות זאת עבורו, והוא נהנה לאפשר לי לעשות זאת. הוא נהג להיאנח ולהתלונן שיום אחד הוא פשוט יגלח את הכול, אבל ידעתי שהוא אוהב את זה.
עיניו, שהיו בצבע חום, חם ועמוק, פנו אליי ונצצו. "היי, בייב. זה לא ייקח עוד הרבה זמן, אולי עוד שעתיים."
הדרך שבה המבטא שלו החליק על פני המילים שיכר אותי באופן מסקרן. הוא אף פעם לא חדל מלהחדיר בי רסיסי שמחה קטנים, עד כמה שזה יישמע מוזר.
למזלי, לדני הייתה דודה, שלפני כשלוש שנים עברה לכאן כי הציעו לה משרה באוניברסיטת אוהיו. דני, שתמיד היה כל־כך חמוד, החליט לבוא איתה לכאן כדי לעזור לה להתארגן. כשהיה בתיכון הוא שהה בארה"ב שנה אחת וזה מצא חן בעיניו, לכן לא היסס זמן רב והחליט ללמוד באוניברסיטת אוהיו, ובעיני הוריי הוא היה המועמד האידיאלי להיות מושא חיבתי, עד אשר סחף אותי מביתם. נאנחתי וקיוויתי שהם יתגברו במהירות על עניין המכללה.
דני, שחשב שאני נאנחת בגלל הצהרתו, הוסיף, "אני יודע שאת עייפה, קירה. עוד מעט נגיע לבר של פיט, ואז נוכל ללכת הביתה ולהתרסק שם."
הנהנתי ועצמתי את עיניי.
הבר של פיט היה השם של הבר הפופולרי, שבו הופיע השותף החדש שלנו לדירה, קיילן קייל. הוא היה כוכב רוק מקומי. אף על פי שהיינו אמורים להיות דיירים קבועים בביתו, לא ידעתי עליו כמעט דבר. ידעתי שבשנה הראשונה שלו בתיכון דני התגורר אצל קיילן והוריו, וידעתי שקיילן מנגן בלהקה. כן, ידעתי שתי עובדות מלאות על השותף המסתורי החדש שלנו.
פקחתי את עיניי והבטתי מבעד לחלון, עקבתי אחרי העצים הירוקים והגדולים שחלפו במטושטש מול עיניי. פנסי הרחוב לאורך הכביש המהיר הטילו על הנתיבים אור כתום מוזר. לבסוף חלפנו על פני מעבר ההרים האחרון; בשלב מסוים חששתי שהמכונית הישנה של דני לא תעמוד בכך. כעת זגזגנו על פני יערות שופעים, מפלים היורדים על פני סלעים ואגמים רחבי ידיים הנוצצים באור ירח. אפילו בחשכת הליל יכולתי להבחין ביופיו של המקום. יכולתי כבר לראות איך החיים החדשים נפתחים כאן אליי, במדינה הציורית הזאת.
הפרידה מחיי הנוחים באתונה החלה כמה חודשים קודם לכן, עם סיום לימודיו של דני באוניברסיטת אוהיו. הוא היה מבריק, ולא הייתי היחידה שחשבה כך. הפרופסורים שלו התייחסו אליו כאל 'מחונן'. הם כתבו לו כמה וכמה מכתבי המלצה ודני החל להגיש בקשות עבודה בכל מקום.
לא יכולתי לשאת את המחשבה שאהיה רחוקה ממנו, גם אם היו אלה רק שנתיים עד שאסיים את לימודיי, לכן הגשתי בקשות קבלה ללימודים לכל האוניברסיטאות והמכללות שאליהן פנה דני בבקשות עבודה או התמחות. אחותי, אנה, חשבה שזה מוזר. היא לא הייתה מהטיפוסים שיצאו לשוטט ברחבי המדינה בעקבותיו של בחור, אפילו לא אחרי מישהו מושך כמו דני, אבל לא יכולתי להימנע מכך. המחשבה שאיוותר ללא הבחור עם החיוך המטופש הייתה קשה מנשוא.
כמובן, מכיוון שהיה מבריק הוא הצליח להשיג את התמחות חייו בסיאטל. הוא יתחיל לעבוד עבור חברה, שלדברי דני, הייתה אחת מסוכנויות הפרסום המובילות בעולם, והייתה זו שאחראית להמצאת הסלוגן המוכר ברחבי העולם של שרשרת מזון מסוימת בעלת קשתות הזהב. הוא חזר על עובדה זו באוזני כל מי שהיה מוכן להקשיב, ואמר זאת במבט מוזר מלא יראת כבוד, כאילו הם אלה שהמציאו את האוויר, או משהו דומה. ככל הנראה, ההתמחויות אצלם הן מצרך נדיר באמת. לא רק בגלל מה שהם מוכנים להציע לשנה, אלא גם בשל נכונותם לאפשר למתמחים שלהם להיות מעורבים בפרויקטים. דני יצטרף כחבר צוות, לא רק כנער שליחויות. מרוב התרגשות הוא ממש היה קצר רוח לעזוב לסיאטל.
אני הייתי שרויה בחרדה תהומית. בכל יום גמעתי בקבוק של תמיסה נגד צרבת, עד שקיבלתי, לבסוף, את אישור המעבר לאוניברסיטת וושינגטון. מושלם! ואז, באורח פלא, הצלחתי להשיג גם מלגה שתממן כמעט את כל שכר הלימוד שלי. לא הייתי מבריקה כמו דני, אבל גם לא הייתי לגמרי טיפשה. מושלם פי שניים! העובדה שדני באמת הכיר אנשים בסיאטל, ושלאחד מהם היה חדר נוסף להשכיר לנו במחיר נמוך בהרבה ממה שהיינו צפויים לשלם... טוב, עשה רושם שכל המעבר הזה פשוט נועד לקרות.
חייכתי כשהבטתי בכל שמות הדרכים, הפארקים והעיירות הקטנות שעל פניהם חלפנו. כעת כבר הגענו לאזור מיושב יותר, הותרנו את ההרים הנשגבים מאחורינו ולא יכולתי לראותם יותר בתוך החשיכה. הגשם ניתז על החלונות כשהתקרבנו אל סיאטל. החיים החדשים שלנו יחלו בקרוב. לא ידעתי דבר וחצי דבר על העיר החדשה שלנו, אבל אלמד להכיר אותה כשדני לצידי. שלחתי את ידי ואחזתי בידו, והוא חייך לעברי ברכות.
דני סיים את לימודיו לפני שבוע כשהוא אוחז בשני תארים: מנהל עסקים וכלכלה ושיווק. ארזנו כדי לצאת לדרך. הוא נדרש להתייצב בעבודה ביום שני בבוקר. ההורים שלי היו מדוכאים בגלל הפרידה המיידית. לאחר שכבר קיבלו את החלטתי לעזוב, די בזעף, הם ציפו שאבלה איתם לפחות עוד קיץ אחרון. אומנם אתגעגע אליהם נורא, אך עד כה דני ואני התגוררנו בנפרד, הוא בבית דודתו ואני בבית הוריי, וכבר השתוקקתי לקדם את יחסינו. כשנפרדתי מכולם בנשיקות ניסיתי לשמור על ארשת פנים רצינית, אבל בתוך תוכי צהלתי לנוכח המחשבה שסוף־סוף נהיה עצמאיים.
בכל המעבר הזה, החלק היחיד שעליו מחיתי בתוקף היה הנסיעה לשם. כמה שעות במטוס, לעומת כמה ימים, דחוסים במכונית... עבורי זו הייתה החלטה קלה. אבל דני נקשר באופן די משונה לרכב שלו וסירב להשאיר אותו מאחור. שיערתי שיהיה נוח להחזיק במכונית בסיאטל, וכל מה שנותר לי לעשות זה להזעיף פנים כמעט חצי יום. לאחר מכן, דני גרם לכל המסע הזה להיראות משעשע כל־כך שכבר לא יכולתי להתלונן יותר, וכמובן, מצא כמה וכמה דרכים לארגן את המכונית כך שהיא תהיה... נוחה. היו כמה תחנות מנוחה שלעד ייחרטו בזיכרונותיי.
חייכתי חיוך רחב כשהמחשבה עלתה בראשי ונגסתי בשפתי, נרגשת שוב לנוכח הרעיון שהנה עוד מעט יהיה לנו מקום משלנו. הנסיעה הייתה משעשעת ומלאה בזיכרונות מאושרים רבים, אבל נסענו ללא הפסקה. אפילו בתוך האושר העילאי שלי הייתי עייפה עד קצה גבול יכולתי. על אף שדני הצליח לגרום למכונית להיות נוחה באופן מפתיע, זו עדיין הייתה רק מכונית, ואני חלמתי על מיטה של ממש. החיוך שלי התחלף באנחת שביעות רצון כשאורותיה של סיאטל החלו להתגלות לפנינו.
מצאנו את הבר של פיט. הוא הצליח למצוא חנייה במגרש הפקוק. בשנייה שהמנוע כבה זינקתי החוצה והתמתחתי במשך דקה ארוכה. דני גיחך לעברי, אבל עשה כמוני. אחזנו ידיים ועשינו דרכנו אל דלתות החזית הפתוחות. הגענו מאוחר מהצפוי והלהקה כבר החלה לנגן. המוזיקה הסתננה החוצה, אל מגרש החנייה. נכנסנו ודני סרק במהירות את החדר. הוא הצביע על בחור גדול במיוחד, שנשען על הקיר הצדדי והביט בקהל. התחלנו לפלס אליו את דרכנו, בחלל הדחוס.
בדרך אל הברנש הגדול הסתכלתי לעבר הבמה, אל ארבעת הבחורים שהופיעו עליה. כולם נראו בני גילי, בתחילת שנות העשרים לחייהם. המוזיקה שלהם הייתה רוק מהיר ונמרץ, וקולו של הזמר התאים לגמרי לסגנון הנגינה, גס אך עם זאת סקסי. הם די טובים, חשבתי, כשדני ניווט אותנו במיומנות דרך ים של רגליים ומרפקים.
לא יכולתי שלא להבחין תחילה בזמר הראשי. איש לא יכול היה להתעלם ממנו – הוא היה נפלא בצורה מהממת. מבטו היה עז ועיניו לא חדלו מלשוטט על פני הקהל בחיפוש אחר המעריצות שהצטופפו בסמוך לבמה. שערו החום הבהיר היה מלא ופרוע. בקודקודו השיער היה ארוך, והלך והתקצר בשכבות מדובללות סביב, והוא העביר את ידו בתוכו בדרך די מקסימה. כפי שאנה עשויה הייתה לומר, היה לו 'שיער של חדר שינה'. טוב, נו, בסדר, היא בטח הייתה משתמשת בכינוי גס יותר – אחותי יכולה להיות די בוטה – אבל באמת השיער היה מעוצב כך שהוא נראה כאילו מישהי כפתה עצמה עליו בחדר האחורי. הסמקתי כשהעליתי בדעתי את הרעיון שאולי זה מה שבאמת קרה... בכל מקרה, עליו זה נראה מושך באופן מפחיד. לא כל אחד יכול להסתובב עם מראה כזה.
הבגדים שלו היו בסיסיים בצורה מפתיעה, כאילו ידע שאינו צריך להוסיף עיטורים למראה שלו. הוא לבש חולצת טי אפורה בעלת שרוולים ארוכים שמשך עד מעל מרפקיו. היא הייתה הדוקה מספיק כדי לרמוז על הגוף הנפלא שנמצא מתחתיה. הוא לבש מכנסי ג'ינס שחורים דהויים ונעל מגפיים כבדים. פשוט, אך עם זאת מהמם. הוא נראה כמו אליל רוק.
אם לא די בכל זה, החלק המדהים ביותר אצלו, חוץ מאשר קולו המפתה, היה החיוך הסקסי שלו. רק מדי פעם הרשה לעצמו לחשוף אותו מבין המילים ששר, אבל זה הספיק. חצי חיוך חלקלק פה ושם – מפלרטט עם הקהל. מקסים לגמרי.
הוא היה סקסי ברמות. לרוע המזל, הוא גם ידע את זה.
מבטו פגש את כל העיניים המעריצות בקהל. הם השתוללו כשמבטו חלף על פניהם. במבט מקרוב הבחנתי שחיוכיו למחצה היו מפתים בצורה מדאיגה. הוא הפשיט במבטו כל אחת ואחת מהנשים שהתקבצו סביב הבמה.
כשראיתי איך הוא מפתה את כל המעריצות, הרגשתי אי־נוחות, והעברתי את מבטי אל שלושת חברי הלהקה האחרים.
שני הבחורים שעמדו משני צידיו של הזמר נראו דומים כל־כך שיכלו להיות קרובי משפחה, אולי אחים. גובהם היה זהה, נמוכים מעט ממנו, ורזים יותר, וגם מבנה גופם לא היה אתלטי כל־כך. היה להם בדיוק את אותו אף צר וגם שפתיים דקות. אחד ניגן בגיטרה השני ניגן בגיטרה בס, ושניהם היו נחמדים במידה. אולי, אם הייתי רואה אותם תחילה במקום להביט בזמר, הייתי יכולה לחשוב שהם מושכים יותר.
נגן הגיטרה לבש מכנסי חאקי קצרים וחולצת טי שחורה עם לוגו של להקה שלא הכרתי. היה לו שיער בלונדיני, קצר וקוצני. הוא ניגן את קטע הנגינה הקשה במבט מרוכז, ועיניו הבהירות שוטטו מדי פעם על פני הקהל וחזרו אל ידיו.
שערו הבלונדיני של קרוב המשפחה שלו היה ארוך יותר, הגיע לסנטרו ונדחף אל מאחורי אוזניו. גם הוא לבש מכנסים קצרים וחולצת הטי שלו גרמה לי לצחקק. הודפס עליה הכיתוב הפשוט, 'אני עם הלהקה'. הוא ניגן את קטע הבס בהבעה כמעט משועממת וכל הזמן שלח את מבטו אל הגיטריסט הראשי. היה לי רושם שהוא היה מעדיף להחליף אותו בתפקיד.
הבחור השלישי נחבא מאחורי התופים, לכן לא יכולתי לראות ממנו יותר מדי. הייתי אסירת תודה שהוא היה לבוש, מכיוון שנדמה היה לי שמתופפים רבים חשו צורך להיות עירומים כמעט לגמרי כשתופפו. היו לו את הפנים הכי נעימות בעולם, עם עיניים כהות גדולות ושיער חום קצוץ כמו בתספורת צבאית. הוא ענד עגילי פקק, ברוחב של כסנטימטר וחצי. בדרך כלל לא חיבבתי עגילים כאלה, אבל עליו הם דווקא נראו מושכים למדי. זרועותיו כוסו קעקועים בצבעים בהירים, כמו ציורי קיר, והוא טס על פני מעברי התיפוף המסובכים ללא כל מאמץ, כשהוא סוקר את הקהל בחיוך רחב.
דני ציין את העובדה שקיילן, שותפנו החדש לדירה, ניגן בלהקה, אך אף פעם לא הרחיב. כשנכנסנו קיוויתי שזה אותו ברנש גדול שישב שם מאחור ונראה כמו דוב פרווה חביב. הוא היה נראה כמו מישהו שקל להסתדר איתו.
דני העביר אותנו דרך הקהל אל האיש החסון. הוא הבחין בנו וחייך חיוך רחב. "היי, אחי! טוב לראות אותך שוב," צעק כדי להתגבר על המוזיקה וניסה לחקות את המבטא של דני, מפשל בגדול.
חייכתי לעצמי. כולם ניסו להישמע כמוהו, אחרי ששמעו אותו מדבר. בדרך כלל, איש לא הצליח. זה היה מסוג המבטאים שנשמעו מזויפים, אלא אם כן אתה חי באוסטרליה. דני תמיד ניסה לגרום לי להשתמש במבטא הזה, כי היה משועשע מכך שאנשים ניסו. ידעתי שאני לא יכולה, לכן לא נתתי לו את הסיפוק. לא היה טעם לגרום לעצמי להיראות מטופשת.
"היי, סאם, מזמן לא התראינו." דני הכיר את קיילן במסגרת חילופי סטודנטים. כשהיה בתיכון, דני בילה שנה בסיאטל. מכיוון שסאם נראה בן גילו של דני הנחתי שכך הוא גם הכיר אותו אז. חייכתי חיוך רחב כשהם התחבקו חיבוק גברי מהיר.
לסאם היה גוף שרירי ונאה והוא לבש חולצת טי שבקושי הצליחה להכיל את שריריו. ראשו היה מגולח לחלוטין, ואם לא היה מחייך לא הייתי מעזה להתקרב אליו. הוא הקרין אנרגיה מסוכנת.
סאם התכופף לעברנו, וכך לא צריך היה לדבר בקול רם כל־כך. "קיילן סיפר לי שאתם מגיעים הלילה. הולכים לגור איתו, הא?" הוא שלח אליי מבט. "זו הבחורה שלך?" שאל לפני שדני הספיק להשיב על השאלה הראשונה.
"כן, זו קירה, קירה אלן." דני חייך אליי. אהבתי את האופן שבו ביטא את שמי. "קירה, זה סאם. הוא ואני היינו חברים בבית הספר."
"שלום." חייכתי לעברו ולא ידעתי מה עוד אני אמורה לעשות.
שנאתי לפגוש אנשים בפעם הראשונה. תמיד חשתי אי־נוחות מסוימת ומודעות עצמית גבוהה. לא חשבתי שאני מיוחדת כל־כך שאנשים צריכים להביט בי. לא שהייתי מכוערת, רק סתם לא מיוחדת. שערי החום היה ארוך, מלא וגלי במעט. עיניי היו בצבע חום בהיר. אמרו לי שהן בעלות הבעה ותמיד פירשתי את זה כעיניים גדולות מדי. גובהי היה ממוצע לנערה, מטר ושישים וחמישה סנטימטרים, הייתי די רזה, הודות למסלול הריצה בבית הספר. אבל בסך הכול, הרגשתי שאני די ממוצעת.
סאם הנהן לעברי ושוב הפנה את מבטו אל דני. "בכל מקרה, קיילן היה צריך להתחיל בהופעה, לכן השאיר אצלי מפתח, במקרה שלא תרצו להישאר." הוא שלח יד לכיס מכנסי הג'ינס והושיט לדני את המפתח.
זה היה ממש נחמד מצידו של קיילן. מתּי מעייפות ובאמת השתוקקתי להתמקם ואז ללכת לישון לפחות ליומיים רצופים. לא רציתי לחכות מי־יודע־כמה־זמן עד סיום ההופעה כדי לקבל את המפתח.
העפתי מבט נוסף בלהקה. הזמר המשיך להפשיט בעיניו כל בחורה שראה. מדי פעם הוא שאף אוויר מבעד לשיניו באופן מוגזם, וזה נשמע כמעט אינטימי. הוא רכן אל עבר המיקרופון ושלח יד קדימה כדי להתקרב אל המעריצות, גורם להן לצווח משמחה. מרבית הגברים ליד הבר היו מרוחקים למדי, אבל כמה מהחברים של הבנות נשארו קרוב אליהן. בחורים אלה נעצו בו מבטי סלידה נחרצים. לא יכולתי שלא לחשוב שבאחד הימים מישהו עוד יחבוט בו באופן חמור.
יותר ויותר האמנתי שהמתופף מאחור הוא החבר של דני. נראה היה שהמתופף אדם חסר דאגות שקל להתחבר אליו. דני שוחח עוד דקה עם סאם, שאל אותו מה הוא עושה בימים אלה. כשסיימו להשלים פערים נפרדנו ממנו.
"מוכנה ללכת?" שאל דני, יודע שאני מתה מעייפות.
"כן," אמרתי, משתוקקת למיטה של ממש. קיילן אמר לדני שהדייר האחרון השאיר מאחור כמה רהיטים, תודה לאל.
דני צחק קלות והעביר את מבטו אל הלהקה. עקבתי אחריו כשהמתין עד שחברו יקלוט את מבטו. הוא הצליח לתפוס את עינו של קיילן ואותת לו שאנו הולכים. לא הצלחתי להבחין למי מהם הוא מאותת. עדיין לא הייתי בטוחה לגמרי מי מהם הוא קיילן. הבטתי בהם, אך איש מארבעתם לא הביט לעברנו כעת.
התחלנו ללכת לכיוון הדלת. שלחתי מבט אל דני. "מי מהם הוא קיילן?"
הוא הנהן לעבר הלהקה. "הוא הזמר."
ליבי שקע מעט. כמובן, איך לא. עצרתי והפניתי מבט לאחור. דני עצר איתי, גם הוא הביט בלהקה. ברגע מסוים, כשהתחלנו להתרחק, השיר התחלף. הקצב היה איטי יותר, קולו של קיילן היה נמוך וחלק, סקסי יותר, אם זה בכלל היה אפשרי. אבל לא בגלל זה נעצרתי והקשבתי.
המילים היו אלה שעצרו אותי. הן היו יפות, שוברות לב אפילו. הייתה זו הצהרה פואטית על אהבה ואובדן, חוסר ביטחון ואפילו מוות. הרצון של מישהו שאלה שנותרו מאחור יזכרו אותו כאדם טוב, כאדם שראוי שיתגעגעו אליו. הנערות קלות הדעת, שמספרן הוכפל, עדיין תבעו את תשומת ליבו. הן אפילו לא הכירו בעובדה שקצב המוזיקה השתנה.
שתי ידיו של קיילן התעקלו כעת סביב המיקרופון, והוא הביט בקהל בעיניים מעורפלות, שקוע במוזיקה, כל גופו אבוד בתוך המילים; נראה שהן נבעו מעמקי נשמתו. בעוד השיר הקודם היה פשוט שיר של שעשוע והנאה, השיר הזה היה אישי. היה ברור שיש בו משמעות עמוקה עבורו. הוא עצר את נשימתי.
"וואו," פלטתי כשהצלחתי להשיב את נשימתי לתקנה. "הוא... מדהים."
דני הנהן לעבר הבמה. "כן, הוא תמיד היה ממש טוב בזה. אפילו בבית הספר הלהקה שלו הייתה טובה."
לפתע התחשק לי להישאר כל הלילה, אבל דני היה מותש לא פחות ממני, אולי יותר, מכיוון שהוא נהג רוב הדרך. הוא אחז בידי ומשך אותי דרך כל הקהל שהתגודד שם. שלחתי מבט אחרון אל דני לפני שיצאנו. באופן מפתיע הוא הביט היישר אליי. הפנים המושלמות האלה התמקדו רק בי והצטמררתי.
כעת הוא נראה שונה כל־כך מהרושם שהותיר עליי ברגע הראשון שראיתי אותו. במבט ראשון הוא נראה לי חושני. התנהגותו זעקה אני מתכונן לזיין אותך ממש כאן עד שתשכחי איך קוראים לך, אבל כעת הוא נראה לי עמוק ומלא נשמה. אולי הרושם הראשון שלי היה מוטעה? אולי קיילן היה מישהו שכדאי להכיר אותו טוב יותר?
המגורים איתו עמדו להיות... מעניינים.
דני מצא את הדירה החדשה שלנו בקלות; היא לא הייתה רחוקה מהבר, והייתה ממוקמת ברחוב צדדי קטן בעל בתים צפופים. הרחוב היה עמוס כל־כך במכוניות שבעצם היה לכביש חד סטרי. רוחב החנייה התאים בדיוק לשתי מכוניות, לכן דני השתחל למקום שהיה הכי מרוחק מדלת הכניסה.
הוא נטל שלושה תיקים מהמושב האחורי ואני נטלתי את השניים הנותרים; אחר כך הצלחנו להיכנס. המקום היה קטן, אבל מקסים. בכניסה היו מתלים למעילים, מתלים ריקים, ושולחן שעליו הטיל דני את המפתחות. משמאלנו היה מסדרון קצר. ליד אותו מסדרון יכולתי להבחין בדלפק. בטח המטבח. היישר מולנו היה חדר המגורים. טלוויזיה עצומת ממדים בלטה בגודלה בחדר. נערים תמיד נשארים נערים, חשבתי. מימיננו היה גרם מדרגות שהתפתל כלפי מעלה.
עלינו במדרגות ועצרנו מול שלוש דלתות. דני פתח את הדלת הימנית – מיטה מבולגנת וגיטרה ישנה למראה שעמדה בפינה הסגירו את העובדה שזה חדרו של קיילן. הוא סגר את הדלת וניסה את האמצעית, תוך שהוא צוחק ממשחק הניחושים שלנו. הוא מצא את חדר הרחצה. נשארה דלת מספר שלוש. בחיוך הוא פתח אותה לרווחה. התחלתי להעיף מבט סביב, אבל מבטי נתקע על מיטה ענקית שעמדה במרכז החדר. לא החמצתי את ההזדמנות, אחזתי בחולצתו של דני ומשכתי אותו בפיתוי לכיוון המיטה.
לא לעתים קרובות זכינו לזמן שבו יכולנו להיות לבד. בדרך כלל, אנשים רבים היו סביבנו – הדודה שלו, אחותי, ההורים שלי. הערכנו כל רגע, ודבר אחד למדתי מהר, אחרי שבחנתי את ביתנו הקטן החדש, שגם כאן לא נהיה לבד כפי שקיוויתי. יכולתי להבחין בקירות הדקים, שלא ממש ישמרו על פרטיות. זרקנו את התיקים בפינת חדרנו הקטן וניצלנו את העובדה ששותפנו לדירה עבד הלילה. כל הדברים האחרים שלנו יכולים היו להמתין עד שנכניס אותם הביתה. יש דברים שהיו חשובים יותר.
למחרת בבוקר התעוררתי מוקדם, עדיין מטושטשת מימים של נסיעה, אבל רעננה יותר. דני התמתח בצד המיטה ונראה שלֶו כל־כך שלא רציתי להעיר אותו. ריגוש קל חלף בגופי מעצם המחשבה שהתעוררתי לצידו. כמעט שלא הייתה לנו הזדמנות לבלות יחד את כל הלילה, אבל כעת נוכל לעשות זאת כל לילה. נזהרתי שלא להפריע לו, קמתי ויצאתי אל המסדרון.
הדלת שלנו הייתה ממש מול חדרו של קיילן, ודלת חדרו הייתה פתוחה מעט. חדר הרחצה היה בין שני החדרים ודלתו הייתה סגורה. המשפחה שלי מעולם לא סגרה את דלת חדר הרחצה, אלא אם כן מישהו היה בפנים. לא ראיתי שאור מסתנן מתחת לדלת חדר הרחצה, אבל היה אור יום מלא בחוץ ולא היה צורך להדליק אור.
האם היה עליי להקיש? לא רציתי להרגיש כמו אידיוטית, אבל עדיין לא הוצגתי באופן רשמי בפני קיילן, ולהיתקל בו לא נראתה לי הדרך הנאותה לפגוש אותו לראשונה. העפתי מבט לדלת חדרו והקשבתי עד אשר חשבתי שאחד הוורידים שלי עלול להתפקע. חשבתי שאני יכולה לשמוע נשימה קלה הבוקעת מחדרו, אבל באמת, באותה מידה גם יכולתי לשמוע את עצמי נושמת. לא שמעתי שנכנס הביתה בליל אמש, אבל נראה היה שהוא טיפוס שיישאר בחוץ עד שעה ארבע, ויישן עד שעה שתיים בצהריים, לכן נטלתי סיכון וסובבתי את הידית.
הקלה שטפה אותי כשגיליתי שחדר הרחצה ריק. נמלאתי הקלה ותשוקה עזה לשטוף את כל זוהמת המסע מגופי. וידאתי שהדלת נעולה כי לא רציתי שקיילן ייכנס ויפתיע אותי – ופתחתי את זרם המים.
אמש חיטטתי בקדחתנות בחפציי כדי לחפש את הפיג'מה לפני שאתמוטט מרוב תשישות. כעת פשטתי את המכנסיים ואת החולצה ופסעתי לתוך המים הכמעט צורבים. גן עדן של ממש. לפתע התחרטתי שדני איננו ער. הלוואי שהיה כאן איתי. היה לו הגוף הנפלא ביותר, בייחוד כשמים זלגו עליו. אבל אז נזכרתי עד כמה מותש הוא נראה אמש.
נרגעתי מתחת למים הרותחים ונאנחתי. שכחתי ליטול איתי את השמפו כשמיהרתי להגיע לחדר הרחצה, למזלי הייתה שם פיסת סבון. לא הדרך המושלמת ביותר לחפיפת שיער, וגם חשתי אי נוחות להשתמש בסבון היוקרתי של קיילן. התענגתי על המים החמים מעט יותר מדי, בהתחשב באנשים האחרים שאולי ירצו להשתמש במים החמים בעצמם, אבל לא יכולתי להתאפק – תחושת הניקיון המחודש הייתה נפלאה.
בסופו של דבר סגרתי את המים וייבשתי את הטיפות במגבת היחידה שהייתה זמינה שם. היא הייתה דקה וקטנה מדי; בפעם הבאה יהיה עליי לזכור להביא איתי את תיק הרחצה ואת המגבת שלי. מיהרתי לכרוך את המגבת הקטנה סביבי, גייסתי את כוחותיי כדי לצאת אל האוויר הקר במסדרון ופתחתי את הדלת. מרוב שהשתוקקתי להתנקות שכחתי את כלי הרחצה שלי, שלא לדבר על בגדים להחלפה. ניסיתי להיזכר איזה תיק, מתוך הערמה המבולגנת, הכיל את חפציי, ואז הבחנתי בכך שדלתו של קיילן הייתה פתוחה.
הוא עמד בפתח הדלת, פיהק בעצלות וגירד את חזהו החשוף. הוא העדיף לישון במכנסי בוקסר קצרים. שלא ברצוני דעתי הוסחה ממראהו. שנת הלילה לא השפיעה על שערו הפרוע, להיפך; הוא נראה מושך ביותר. תשומת ליבי הופנתה אל גופו. הוא היה נפלא, בדיוק כפי שחשדתי. אומנם גופו של דני היה נהדר, אך גופו של קיילן היה פשוט יפה באופן מגוחך. הוא היה גבוה, גבוה מדני בלפחות חמישה עשר סנטימטר, והשרירים שלו היו ארוכים ודקים, כמו של אצן. והם היו מוגדרים היטב. יכולתי לקחת עט סימון ולשרטט כל אחד ואחד מהם.
הוא היה לוהט.
עיניו, שהיו בצבע כחול עמוק בלתי אפשרי, נצנצו לעברי כשהטה את ראשו לצד באופן מקסים להפליא. "את בטח קירה." קולו היה עמוק וצרוד מעט, צרידות בוקר שאחרי שינה.
מבוכה הכתה בי כשהבנתי שהמפגש הראשון שלנו לא היה רחוק ממה שחששתי שיקרה קודם לכן. לפחות שנינו היינו לבושים, בערך. בתוך תוכי נזפתי בעצמי על שלא לבשתי את החולצה ואת מכנסי הפיג'מה שבהם ישנתי לפני שיצאתי מחדר הרחצה. הושטתי את ידי אליו בניסיון קלוש לשמור על רשמיות. "כן... היי," מלמלתי.
חצי חיוך מקסים הופיע על פניו כשלחץ את ידי. נראה שהיה משועשע למדי מהתגובה שלי. גם נראה שבכלל לא הטריד אותו שאיש מאיתנו לא היה לבוש באופן מהוגן. חשתי כיצד הסומק עומד לכסות את פניי ורציתי נואשות לחמוק לחדרי, אך לא היה לי מושג איך לצאת בכבוד מהמפגש המשונה הזה.
"אתה קיילן?" שאלתי. שאלה מטופשת. ברור שזה הוא – רק שלושתנו גרנו כאן.
"מממ..." הנהן באישור, ועדיין בחן אותי מקרוב. קרוב מכדי שארגיש בנוח בהיותי עירומה למחצה.
"מצטערת על המים. אני חושבת שהשתמשתי בכל המים החמים." פניתי לחפש את הידית בתקווה שיבין את הרמז.
"אין בעיה. אתקלח הלילה, לפני שאצא."
לרגע תהיתי לאן הוא מתכונן לצאת, אבל במקום זה מלמלתי, "להתראות אחר כך," וזינקתי במהירות לחדרי. חשבתי ששמעתי צחקוק רך מאחוריי כשסגרתי את הדלת.
טוב, זה היה מבהיל. שיערתי שזה יכול היה להיות גרוע יותר. זו בדיוק הסיבה למה שנאתי לפגוש אנשים בפעם הראשונה. הייתה לי נטייה לצאת מהמפגשים האלה די מטופשת, והיום לא היה יוצא דופן. דני טוען שהפגישה הראשונה שלנו הייתה מקסימה. הזיכרון שלי הצמיד לה מילת תיאור אחרת לגמרי. חששתי מכמות הפעמים שאצטרך לעשות זאת בחודשים הקרובים. לפחות בפגישות העתידיות אהיה לבושה.
השענתי את ראשי על הדלת הסגורה וחיכיתי שהמבוכה תתפוגג.
"את בסדר?" קולו הצלול ובעל המבטא חדר לתוך מחשבותיי. פתחתי את עיניי לכדי סדק וראיתי שהוא נשען על מרפקו ומביט בי בסקרנות. הוא עדיין נראה עייף וקיוויתי שלא הערתי אותו.
"בדיוק פגשתי את השותף החדש שלנו לדירה," הסברתי בקדרות.
דני הכיר אותי טוב ולכן לא היה מופתע מהתגובה שלי על משהו מזערי שכזה. הוא ידע עד כמה אני יכולה לחוש מבוכה כשאני נתקלת במישהו שאני לא מכירה, קל וחומר כשלגופי רק מגבת דקה.
"בואי הנה." הוא פתח את זרועותיו והזדחלתי בשקיקה חזרה למיטה.
התכרבלתי אל תוך חיבוקו החם והמנחם, וזרועותיו התהדקו סביבי. הוא נשק ברכות לשערי הלח ואחר כך פלט אנחה ממושכת. "את בטוחה שאת בעניין, קירה?"
שלחתי את ידי לאחור וחבטתי בשעשוע בכתפו. "אנחנו כבר כאן. לא מאוחר מדי לשאול את השאלה הזאת?" הסתובבתי כדי שיוכל לראות את פניי. "אני לא נוהגת בחזרה," הקנטתי אותו.
הוא חייך מעט, אבל פניו היו רציניות. "אני יודע על מה ויתרת כשהצטרפת אליי לכאן – על המשפחה, על הבית שלך. אני לא עיוור; אני יודע שהם חסרים לך. אני רק רוצה לוודא שהסיפור הזה ישתלם לך."
הנחתי את ידי על לחיו. "לעולם אל תפקפק בהחלטה שלי. מובן שאני מתגעגעת למשפחה, אבל אתה שווה את הכול." אצבעותיי ליטפו את לחיו ברכות. "אני אוהבת אותך. אני רוצה להיות במקום שבו אתה נמצא."
הוא חייך בכנות. "סליחה שאני נשמע רגשני קצת, אבל... את הלב שלי. גם אני אוהב אותך." הוא נשק לי עמוקות והחל להסיר מעליי את המגבת.
היה עליי להזכיר לעצמי שוב ושוב שהקירות דקים.
