“*האכזריות – ספר 1 בסדרה*
אמ;לק: כן או לא? בהחלט! Jew power שלא נצפה כמותו מאז "ממזרים חסרי כבוד", girl power שלא נצפה כמותו מאז "קיל ביל", בקיצור טרנטינו אתה תביים את הסרט הזה ואני אכין את הפופקורן סבבה
תקציר מגב הספר:
אבא של גוונדולין בלום נחטף, ולמרות שהוא דיפלומט ( =^.^= בארווור, דיפלומט =^.^= ), גוון מגלה לתדהמתה שממשלת ארצות־הברית לא מתכוונת לעשות דבר כדי להחזיר אותו הביתה.
אבל גוון היא לא אחת שתשתוק או תוותר. אם אף אחד לא חושב שצריך להחזיר את אבא שלה, היא תצטרך לעשות זאת בכוחות עצמה. בעקבות רמז שמספק לה שם של איש אחד, היא נוסעת לפריז ונקלעת לעולם אפל ורצחני של אנשים שסוחרים בבני אדם, בנשק, ובכל מה שיזמן להם רווח גדול ומהיר
שיעורי קרב־מגע שהיא לוקחת בשכונות העוני של פריז ( =^.^= למה צריך לנסוע דוקא לפריז כדי ללמוד קרב מגע, אתם שואלים? לא צריך, אני עונה, ואכן גוונדולין ממש לא נסעה לשם כדי ללמוד קרב מגע. אבל אני מניחה שמישהו איתגר מישהו אחר להכניס לתקציר את המילים "קרב מגע" ו"פריז" למשפט אחד וזה מה שיצא =^.^= ) הם רק התחנה הראשונה. משם מגיעה גוונדולין אל עולם מועדוני הלילה של ברלין ( =^.^= מה? היא היתה במועדון לילה אחד! למה התקציר מנסה בכח להישמע כמו פרסומת לנופש? "קרב מגע בפריז, מועדוני לילה בברלין, הפעלות לילדים, חצי פנסיון"? =^.^= ), ומברלין היא נודדת לפראג ומוצאת עצמה בלב ליבה של משפחת הפשע החזקה והמאיימת ביותר בעיר. ככל שגוון חוקרת, היא נכנסת לעומקו של העולם התחתון האפל שהחיפוש אחר אביה מוביל אליו ומגלה את האמת המרה: כדי לשרוד, היא תיאלץ לפתח בתוך עצמה את אכזריותם של האנשים שאחריהם היא רודפת.
האכזריות הוא הספר הראשון בסדרה חדשה, שצוללת עמוק אל תוך מרתפי העולם העכשווי ושואלת עד כמה נרחיק לכת כדי להציל את היקר לנו.
״מותחן בקצב מסחרר, עתיר אקשן סוחף, ובראשו אנטי־גיבורה קודרת וקשוחה.״ בוקליסט ( =^.^= וחתול =^.^= )
ומה אני חשבתי:
מה הפך את אריה סטארק לאריה סטארק? (אני מדברת על אריה מהספרים כמובן, לא על ה-sad excuse for an Arya שעשו ממנה בסדרת הטלוויזיה). מה הפך את הילדה שזורקת תפוזים על סאנסה ומשחקת במקלות עם ילד פשוט-עם לרוצחת מיומנת עם ערימת גופות מרשימה מאחוריה וערימה מרשימה עוד יותר מלפניה?
התשובה היא כמובן, אבא! חושבים שהדרך שלכם להשפיע באופן מכריע על האופי של ילדכם היא חינוך טוב? טעות בידכם, הורים יקרים – הדרך האמיתית לעצב את אופיו של הילד ולגרום לו לפתח אישיות חזקה ומעניינת או למות בנסיון, היא להירצח או לכל הפחות להיחטף בידי באד גאי אכזרי. רוב ההורים לא בוחרים בדרך הזאת מסיבות מובנות, אבל עובדה שזה נכון – אריה סטארק הוכיחה את זה פעם אחת, וגוונדולין בלום, גיבורת הספר הזה, הוכיחה את זה שוב.
גם גוונדולין, כמו אריה, היא דאדיז גירל עם חיבה ל...טוב, אין ריקוד מים בעולם שלנו, אבל התעמלות קרקע זה מספיק קרוב. וגם היא, לאחר שאבא נחטף, נאלצת להפוך ל-faceless קשוחה וחסרת רחמים שמעדיפה לבקש ממך סליחה כי חתכה לך את הגרון ולא לבקש מעצמה סליחה שהיא לא עשתה זה. גוונדולין הישנה מתה ו"אף אחת" נולדה, וזה הזכיר לי למה אהבתי פעם את הדמות של אריה (אז כשהיו רק הספרים של משחקי הכס ולפני שסדרת הטלוויזיה השתלטה על הכל כמו עשב שוטה וחנקה תחתיה את כל הזכרונות שלי מהם): הרבה גיבורות ספרים שהופכות לבאדאסיות בן לילה (שזה דבר מוזר ולא אמין בפני עצמו) סובלות מתופעות לוואי של ביצ'יות קשה או פרצי מרמור והתבכיינות מסוכנים. אבל לא כך אריה או גוונדולין – אצל שתיהן התהליך מ"לדקור בקצה החד" ללהיות חניכה של ה-faceless התרחש בהדרגה, וגם לאחר שהושלם, עדיין אפשר לזהות את הגיבורה החמודה והתמימה שאהבנו עמוק בתוך הפריקינג מפלצת (בקטע טוב!) שהיא עכשיו. השקעה כזו בבניית דמות היא משהו שלא מאוד אופייני לספרי מתח, וזה גרם לי להעריך את הספר הזה אפילו יותר.
בונוס נוסף בספר הוא כבוד למגזר: הספר (האמריקאי לחלוטין) מכיל כמות הזויה של יהודים וישראלים, וזה היה מאוד משעשע/מגניב. אני תמיד מתפוצצת מצחוק/גאווה כשספרים וסרטים עפים על צה"ל, המוסד וקרב מגע כאילו צ'אק נוריס בכבודו ובעצמו המציא אותם (אבל נכון שמגיע לנו? נכון שאנחנו אדירים או מה?) אם כי, למה כל האמריקאים (הרלן קובן והסופר הזה זה כבר שניים מתוך שניים!) חושבים שסוכני מוסד לשעבר מדברים על עצמם בגוף שלישי?
ומה לגבי הדבר הכי חשוב בספרי מתח? האם הספר הזה מבצע את ה-one job שלו והוא, אתם יודעים, מותח? ובכן, לא אשאיר אתכם במתח – כן הוא כן! דמיינו לכם את הסרט "חטופה", רק שליאם ניסן הוא הבת של ליאם ניסן, עם נגיעות מיצירת המופת "אלכס ריידר" (כי אם תחשבו על זה, לו ולגוונדולין היתה בול אותה התחלה!) בקיצור הריני מבטיחה בזאת חגיגית שלא תשתעממו, וממש לא יהיה לכם חשק לעזוב את הספר ולהכין שיעורים או לשטוף כלים.
אבל ארבעה מי יודע? ארבעה דברים עליהם ראוי להתלונן:
1. את השם Carlisle מבטאים "קארלייל", לא קארליזל. למה אני, שלא יודעת מספיק אנגלית כדי לקרוא ספרים בשפת המקור שלהם, יודעת את זה, והמתרגמ/ת לא?
2. הסוף: א. אלוהים גוונדולין מאיפה פרץ הטיפשות הפתאומי הזה הגיע?! כאילו, ברור שאם זה הספר הראשון בסדרה מישהו אמור להתנהג בטיפשות תהומית בסוף כדי שדברים ישתבשו מספיק כדי שיהיה על מה לכתוב ספרי המשך, אבל בכל זאת קיוויתי שאולי לשם שינוי חלק מהדברים הרעים שיקרו לא יהיו לגמרי אשמתן של הדמויות.
ב. החלק המסוים ההוא בסוף שכולם (חוץ מגוונדולין) ראו מגיע מקילומטרים – אפשר היה לעשות את זה קצת יותר מעודן? זה היה כל-כך צפוי שהיה צריך משקפי שמש כדי לא להסתנוור מכמה ברור שזה היה
3. טרנס: אני יודעת, ספר, ממש ניסית לשמור על זה אמין עם כל ה"לא אני לא מאוהבת בו, אי אפשר לומר שאני מאוהבת בו כי הרי אנחנו בקושי מכירים זה לא הגיוני, זו פשוט הכמיהה שלי לקשר כלשהו לעולם הנורמלי", אבל עדיין – אתם לומדים ביחד שנים שלמות ולא מחליפים מילה, במקרה נכנסים לאותה חנות מוזיקה ואז כבמטה קסם נוצר בינכם חיבור נפשי מושלם שגורם לכם לבלות יום שלם ביחד כאילו הייתם חברים מאז ומעולם? (אני לא מבינה, אף פעם לא נכנסתם לאותו חדר ביחד עד היום? אתם לומדים באותה כיתה ג'יזס! ואם לגוונדולין לוקח בדיוק יום לרכוש חבר אמת, למה עד עכשיו לא היו לה חברים בכלל?) וכאילו סבבה, בסוף התמזמזתם והכל, אחלה יום. מכאן ועד לבטוח בבנאדם עם סודות מדינה? לפתח אליו רגשות? מישהי כאן צריכה לראות שוב פרוזן, כי הלו, את לא יכולה להתחתן (או לחלוק סודות מדינה) עם מישהו שפגשת רק אתמול!
4. ספוילר קליל (שלכן יופיע אחרי הנ.ב למטה)
אבל האם בכל זאת לקרוא? נו אמרתי לכם כבר שכן! למה אתם תמיד שואלים אותי את זה בסוף בשביל מה אני כותבת לכם אמ;לק?! לכו!
נ.ב
מעריצים שואלים את חתול (או ליתר דיוק חתול שאלה אנשים אחרים לפני הקריאה, אבל היא משליכה את זה על המעריצים כי היא מתביישת): קוראים לספר "האכזריות". האם הוא, כאילו, ובכן, אכזרי? ואם כן עד כמה? זה לא שאני מפחדת, שואלת בשביל חברה.
תשובה: הוא בעקרון מוגדר כספר נוער (ואוי למי שיתחיל עכשיו לגלגל עיניים, הוא מתאים גם למבוגרים), והתכנים בו לא יותר אלימים ממשחקי הרעב, לדעתי אפילו פחות. אני בכל אופן לא הרגשתי שום אי-נוחות במהלך הקריאה, ואני אחת הרגישות. זאת אומרת, אה, לא אני. החברה. אני מה-זה קשוחה.
.
.
.
.
.
.
.
.
[ספוילר:
אם התאוריה של גוונדולין נכונה, ואבא שלה ויעל היו מאוהבים פעם (לי בכלל יש תאוריה מרחיקת לכת שגוונדולין היא הבת הביולוגית של אבא ושל יעל, פשוט מן תחושה שקיבלתי), אז זה ממש דפוק כי זה אומר שאבא של גוונדולין בגד באמא שלה ("אויאויאוי הם לא שכבו אז זה לא נחשב" – טעות! סקס זו לאו דוקא בגידה, אבל התאהבות במערכת יחסים שלא הוגדרה כפוליאמורית זה ממש כן!), ואז וואלה מגיע לתחת הבוגדני שלו להירקב בכלא של אדם בשם בוגדן, זה צדק פואטי. די לספרים שמצדיקים בגידות!]”
