"האנשים פה כל כך מכוערים!" אוֹרטָנס נאנחת ומכוונת את המשקפת שמונחת על קצה אפה. "לא פלא שיש לי כזאת הצלחה..."
היא יושבת מול החלון המעוגל בסלון, לבושה בסוודר ירוק־אָניס ומכנסי ג'ינס צמודים בצבע אדום, לרגליה נעלי בלרינה מעוצבות, וצופה בעוברים ושבים ברחוב.
"הם שמנים, משומנים, משונים, משובשים, משוגעים, משומשים, משורבטים, משועממים..."
גארי, שרוע על המיטה מצויד בזוג אוזניות, מניע את כפות רגליו הגדולות לפי הקצב. גרב שחור, גרב אדום. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, הֶפסֵק, חמש, שש, שבע, שמונה, עצירה, טריוֹלָה, חצי הֶפסֵק, תשע, עשר.
"מדוזות, זה מה שהם," אורטנס בשלה. "נוטים ימינה, ואז שמאלה, עם סיבים ארוכים בוכיים, מתהלכים כמו סהרורים."
גארי מתמתח. מפהק. פורע את שערו. החולצה שלו בצבע צהוב לימון, מבית "ברוקס ברדרס", משתלשלת מעל מכנסי הקטיפה הסרוקה. הוא מסיר את האוזניות ומבטו נתקל באורטנס, מכשפונת חמודה, אפה סולד וחטטני, שערה ארוך וערמוני בניחוח שמפו עשבי בר של "קיל'ס" — היא חופפת פעמיים בשבוע ואוסרת עליו להשתמש בו, "נו באמת, זה עולה הון!" וטומנת אותו תחת כפפת הרחצה במקלחת או מאחורי האסלה בשירותים. גארי מוצא אותו, תמיד. דוֹ או דוֹ דיאז? הוא תוהה, מקמט את מצחו. הוא שב ופותח את הפרטיטורה כדי לוודא.
"כולם לבושים בחום, באפור, בשחור. בלי איזה כפתור אדום, או למשל צעיף ירוק! כמו כיסאות, אני אומרת לך, כמו כיסאות. פלוגת כיסאות שמחכה ברעדה לישבן של המפקד. את האמת, גארי? האנשים האלה אבֵלים. האנשים האלה איבדו תקווה. הם הולכים ברחוב כי אמרו להם לקום מוקדם, לעלות על הרכבת או על הרכבת הקלה, להגיע למשרד, להנהן לעבר הגנדרן עם הג'ל בשיער שאמור לשמש להם מנהל. אני מסרבת להיות כיסא!"
"את לא רעבה?" גארי שואל וסוגר את הפרטיטורה תוך מלמול, "דו דיאז, כן, בדיוק, דו דיאז, מי, רֶה, פָה, סי בֶּמוֹל, דו."
"אני לעולם לא אהיה כיסא, אני רוצה להיות מגדל אייפל. להמציא בגד שמגביה, מצר, מאריך עד השמים. 'הפשטות היא שיא התחכום'. זו תהיה הסיסמה שלי."
"ליאונרדו דה וינצ'י אמר את זה הרבה לפנייך."
"אתה בטוח?" היא מופתעת, בועטת בקצה נעל הבלרינה שלה בתחתית תיבת העץ שעליה היא יושבת.
"לחשתי לך באוזן אתמול בלילה, זוכרת?"
"מה אכפת לי? עכשיו זה שלי. זו השעה שלי, גארי. אני לא רוצה להיות לא עיתונאית, לא דוברת, גם לא איזו מעצבת בתעשיית ענק, אני רוצה להמציא, ליצור... להביא לעולם את המותג שלי."
היא עוצרת לרגע. רוכנת קדימה כאילו הבחינה בטיפוס אלגנטי, שם ברחוב, אבל אז מזדקפת, מאוכזבת.
"כדי להצליח במקצוע הזה צריך להיות מטורלל, להחזיק בקבוק מעוצב של קולה, ללבוש מכנסי שרוואל, ללבוש שרוולונים עם פסי זברה וחותלות בצבע זוהר... ואני לא מטורללת."
"את לא רעבה?" גארי שואל שוב, מאמץ את התנוחה המהורהרת של האדם החושב, הנשען על מרפקו.
הוא נזכר בסלון התה של המוזיאון לאמנות גרמנית ואוסטרית, הנוֹיֶה גָלֶרי, בשדרה החמישית. קפה סַבַּרסקי. הוא מחבב את המקום הזה ואת האווירה המרופדת, את רהיטי העץ המגולפים, שולחנות השיש העגולים ופסנתר "ימאהה" השחור והישן שעומד משועמם בפינה. מלאכת פענוח הפרטיטורה פתחה לו את התיאבון. הוא רעב.
"רעבה?" אורטנס עונה בפיזור דעת, כאילו שאלו אותה אם מתחשק לה לאמץ תוכי אוקיאני בעל כרבולת צהובה.
"אני מת מרעב, רוצה קצפת על פאי תפוחים מקורמלים. רוצה ללכת לקפה סַבַּרסקי, מקום חמים, מלטף, מתקתק, מלא בעוגות מפתות, קשישים בשיער לבן, חפצי נוי מצועצעים, צלחות מעוטרות בפס כסוף וילדים מחונכים שיושבים יפה ולא צווחים."
אורטנס מושכת בכתפיה.
"יש לי כישרון, אני מבריקה, בוגרת בית הספר לעיצוב 'סנט מרטינס', הוכחתי את עצמי ב'גאפ' ובמקומות אחרים. אני צריכה כסף וקשרים... בעל עשיר. אין לי בעל עשיר. אני רוצה בעל עשיר."
עיניה סוקרות את החדר, כאילו תמצא אותו מתחת למיטה או לשידה.
"אני מתלבט אם להזמין פאי תפוחים או עוגת היער השחור. עוד לא החלטתי."
"ואולי תתחיל למכור את אוצרות בית המלוכה..."
"ושוקו חם בסגנון וינאי. מלא בקצפת."
"אני צריכה לדבר עם סבתא שלך."
"סבתי אישה חסכנית מאוד."
"אני אשלוף אקדח לעבר הרקות הכסופות שלה."
"שוקו חם וסמיך עם קצפת ועוגת היער השחור. עוגת שוקולד גדולה עם קצפת ודובדבנים. קחי מעיל."
אורטנס מצייתת. כשהוא רעב, לא מעניין אותו כלום. היא מעיפה מבט אחרון לעבר בובת הדיגום על גלגלים שעליה מונח, מחובר בסיכות, דגם שמלה. שלושה שבועות תמימים של עבודה. פּליסֶה מתוחכם שנפרש כמניפה מאזור המותן ומשתפך במחצית הברך. חלק עליון מהודק, צר, קו ירכיים חומק, גמיש, מסתורי. "הפשטות היא שיא התחכום". מדהים!
"מה דעתך על הדגם האחרון שלי?"
"אני עדיין מתלבט..."
היא ממתינה בלב הולם שיחרוץ את הדין. הוא הקהל הראשון שלה. הקהל שבעיניו היא רוצה לשאת חן. הקהל שבעזרתו תחדד את המסר. הם לומדים יחד, גדלים יחד, היא מפתיעה אותו, הוא מפתיע אותה, הם לעולם לא מתעייפים. כשהיא מניחה עליו יד בהבעת בעלות, הוא מתנער בתנועת כתף ועיניו אומרות, אין מצב, אורטנס! אין מצב! תני לי אוויר. וכשהוא מתקרב אליה קצת יותר מדי כשהיא שקועה בשרטוט סקיצה, היא הודפת אותו במלמול רוטן. והוא יגיד, אוקיי, הבנתי, אחזור אחר כך. הם לא דואגים, הם ייפגשו בלילה, במיטה הגדולה, שם עורם מתלהט מן הלטיפות המייסרות שבכוחם למתוח עוד ועוד, עד שאחד מהם מבקש רחמים. גארי תמיד מנצח. אורטנס קצרת רוח ורעבתנית. לא אוכל לחיות כך עם אף אחד אחר. צלילי הפסנתר שלו מרקידים את הדגמים שלי, התווים של שוברט, באך ומוצרט מעניקים קצב, נפח, לרישומים שלי.
היא מחכה שיאמר את המילים המדויקות. הוא תמיד בוחר את המילים בקפידה, כל מילה במקומה. הוא יאמר "תפנית", "נסיגה", "מהפך", "הפתעה", כדי לאמוד את המצב. הוא מלמד אותה לחשוב לעומק. "ומה עוד... ומה עוד..." הוא קוטע אותה כשהיא נמהרת מדי, מתרשלת כשהיא מספרת סיפור. לפני כמה ימים, לאחר שהתאמצה, לאחר שחשבה עוד ועוד, מצאה הגדרה לאהבה — הגדרה שמתאימה להם כמו כפפה של מעצב יוקרה. "האהבה," כך הצהירה בעוד הוא מכין לעצמו קפה, "היא כששני נאהבים, המסוגלים לחיות כל אחד את חייו בנפרד, מחליטים לחיות ביחד. זה הסיפור שלנו."
היא נאנחה בסיפוק, הוא אחז בה, ושניהם התגלגלו על הספה הגדולה והשקועה, המשמשת מחיצה בין שתי הממלכות שלהם: מוזיקה ועיצוב אופנה. "אופנה עילית," אורטנס מתקנת ומכווצת את אפה.
"ומה אם..." גארי אומר.
"ומה אם הייתי מרימה קצת את הקפל של החצאית?"
"ומה אם הייתי מתפתה לעוגת זיטרוֹנשנשְניט? היא עגלגלה, מקסימה, והלימון אפילו נעים לשיניים. אני מתלבט... ומה איתך, מה היית מזמינה?"
"כלום," היא מצליפה, נעלבת. "אסתכל עליך אוכל ואחשוב על הפּליסֶה שלי. אולי כדאי שאזיז קצת את קו המותן... או שלא."
"זה מה שאת תמיד אומרת, ואז מזמינה הר של עוגות שאת בולעת עד הפירור האחרון. את ממרקת את הצלחת שלך, מדברת בפה מלא, ואת בהחלט מעוררת בחילה, אורטנס קורטס."
"כי החלטתי בראש שאני לא אשמין. מין אסטרטגיה כזאת. אני חזקה יותר מהקלוריות. הן הסיוט של כל הבנות בעולם, אבל אני בזה להן. וככה הן נעלבות ומתחמקות ממני."
"תלבשי מעיל, יש רוח בפארק. נלך ברגל, זה ימריץ לנו את הדם."
"למקסים סימוֹנס היה בית משלו בגיל עשרים ושלוש..."
"קחי כפפות, צעיף ואת כובע הצמר שלך. תעזבי את השמלה והסיכות. הבטן שלי מקרקרת, אישה, את חייבת להיכנע!"
