"סימני חיים" הוא קובץ סיפורים שמאגד את שני חלקי הווייתו של גידי קורן: סיפורי מחלקת ילדים, דרך עיניו החדות והרגישות של רופא ילדים, ולצדם סיפורי שאר החיים שמחוץ למחלקת הילדים. בעוד סיפורי מחלקת הילדים מובאים כהווייתם ובכל כובדם, הסיפורים האחרים כתובים באופן ייחודי לפי מיטב המסורת של הסופר האמריקאי או הנרי, בחוש הומור דק, כשסופם הבלתי צפוי משאיר את הקורא מופתע ושקוע בהרהורים.
אריאנה מלמד על הספר:
"הנה דברים שרופאים לעולם לא יוכלו ללמוד באוניברסיטה: אהבת אדם, בצד התבוננות מעמיקה באדם ולא רק בסימני מחלתו. חמלה לכל בני האנוש, גדולים כקטנים, משועי-ארץ ועד אחרון הפליטים. הבנה שכל בני האדם, על חולשותיהם המרובות ופגמיהם הגדולים, ראויים לאותו מבט מיטיב ומחויך. בצד אלה, אי אפשר ללמוד את היכולת המופלאה, הנדירה כל כך, לכלוא את התכונות האלה בתוך מלים של סיפור ולהפוך אותו לחוות קריאה מרגשת, רוויה באופטימיות, מהדהדת בהומניזם צרוף.
... ב"סימני חיים" משתקפת עשייה של שנים רבות כרופא ילדים בבית חולים, וככזה ששום דבר אנושי אינו זר לו: מן ההורים החרדים לגורל עולל שאין כל סכנה לחייו ועד לתינוק שנולד פגוע והוריו מעדיפים שימות, והוא יגשים את משאלתם: מילד התפנוקים שמנהל בית החולים יטריד את כל רופאיו בניסיון להיטיב עם תנאיו ועד לילד הפלסטיני שרק סבתו שלצידו שמרה על פתיל חייו. ובתווך, רופא בלתי שגרתי, שמתמרד נגד התנשאותם של עמיתיו למקצוע, שפתם המנוכרת, חלוקיהם הלבנים והמפחידים – בעודו מבין עד כמה הם עייפים בעבודתם האפורה והשוחקת, עד כמה הם רחוקים מהילת המלאכים שילדים והוריהם קושרים להם רק מפני שהיו שם, ברגעים הקשים בחייהם.
שום דבר אנושי אולי אינו זר לרופא ותיק, אבל הכושר לתרגם את הרגעים הפרוזאיים במחלקת הילדים לסיפורים קצרים ומהדהדים שיוצרים, בשרטוט עין ומינימליסטי, דמויות של ממש מאלה שמוגדרים רק כ"חולים", הופך אותם לבני אדם וגורם לנו להתבונן בהם, הוא כישרון ייחודי. במיטב המסורת של המספרים הקלאסיים, משלב גידי קורן בוינייטות מחיי בית החולים הומור ופואנטה, אירוניה ומבט-על בחולשות אנוש כדי ליצור טקסטים קצרים ובלתי נשכחים.
... קורן ניכר בספר הזה כאומן ותיק של כתיבה קולחת, לא מתנחמדת, מלאכת מחשבת של עדינות ודיוק. מספר טוב גורם לנו לבקש ממנו לחזור שוב ושוב על סיפור שקראנו, גם אם אנחנו כבר יודעים מה אירע בסוף, מי ניצח ומי ניגף ומדוע – ורבים מן הסיפורים ב"סימני חיים" פשוט תובעים מן הקוראים לחזור ולקרוא, כדי להתענג שוב ...
... אהבת אדם איננה וירוס מדבק או מחלת ילדים נפוצה, למרבה הצער. הלואי והיתה כזאת. עולמם של חולים ושל רופאים היה טוב יותר לו היתה כזאת. אבל ב"סימני חיים" אפשר לחוש בה חיה ופועמת בכל עמוד, מתקרבת אל הקורא, אופפת אותו בזמן הקריאה וגם לאחריה – בזכות כשרון המספר המשובח של גידי קורן."
