ספר זה עוסק בהתגבשות היחסים בין הרשות הפלסטינית, לאחר כינונה ב-1994, ובין העיתונות הפלסטינית, ששורשיה נטועים בעשורים הראשונים של המאה ה-20.
בתקופה שלאחר הקמת הרשות היו בקרב הפלסטינים שתי גישות מנוגדות: הגישה שלפיה יש לתת עדיפות לתהליכי בניין המדינה והגישה שהציבה את המשך המאבק נגד ישראל כיעד הלאומי העליון.
המתח שבין שתי גישות אלו הוא שעמד ברקע להתגבשות היחסים בין הרשות והעיתונות.
נקודת המבט של המחקר, שעליו מבוסס הספר, היא מקורית:
ניתוח גיליונות השנה הראשונה של אל-חיאת אל-ג'דידה, העיתון הראשון שיצא כפרסום חדשותי קבוע בשטחים לאחר כינון הרשות הפלסטינית, כבבואה של תהליכים פוליטיים וחברתיים המהווים במידה רבה את היסודות שעליהם מושתתים יחסי הרשות עם זירת התקשורת מאז.
המחקר נעשה באמצעות בחינת סוגיות כמו השפה ושיקולי העריכה באשר לנושאים שסוקרו בעיתון ולאופן הסיקור שלהם, וכן באמצעות ניתוח היחס ליושב-ראש הרשות יאסר ערפאת ולמהלכיו המדיניים.
בד-בבד סוקר הספר את הצלחתה של הרשות הפלסטינית לדכא את הגורמים שראו בממשל העצמי החדש הזדמנות היסטורית לכונן בשטחים מערכת שלטונית שתושתת על ערכים ודפוסי שלטון ליברליים יותר מאלה המקובלים במדינות ערב אחרות.
זאת, באמצעות המדיניות התקיפה שנקטה כלפי כל גורמי התקשורת שנתפסו כמאיימים על יציבות משטרה.