הקדמה
הרעיון לכתיבת ספר זה צמח לאט, ובדיעבד אני יכולה להצביע על שני גורמים שהניעו אותי לכתוב אותו:
בשנת 2008, 60 שנה אחרי נפילתו של עלי בן צבי, כתבה וביימה אשת התיאטרון הוותיקה, פנינה גרי, הצגת יחיד אוטוביוגרפית בשם "סיפור אהבה ארץ ישראלי". המחזה מגולל את סיפור אהבתה לבחיר לבה עלי בן צבי, בנם של יצחק ורחל ינאית בן צבי, שנהרג במרס 1948. עלי נהרג בעיצומן של ההכנות לחתונה שלו ושל פנינה, שהיתה אמורה להתקיים בנהלל תשעה ימים אחרי תאריך נפילתו.
סביבתה הקרובה של פנינה ידעה כמובן, אבל היא לא דיברה על כך ברבים. כאמור, עד ההצגה (בכיכובה של עדי ביילסקי), שבמשך עשור מאז הבכורה היו לה 600 העלאות ויותר, בארץ ובעולם. מאז, פנינה גם התבקשה לכתוב ספר (סיפור אהבה ארץ ישראלי, הוצאת שוקן, 2015) והיא נתנה את ברכתה לעיבוד קולנועי של המחזה (בבימויו של דן וולמן, 2017).
פנינה גרי היא המרואיינת הראשונה והמבוגרת ביותר בספר. הצעירה ביותר היא גלי ניר, שאיבדה את ארוסהּ, בניה שראל, במבצע "צוק איתן". סיפורה כמו סוגר מעגל עם סיפורה של פנינה. שתיהן היו בעיצומן של הכנות לחתונה כשקרה האסון.
הושפעתי גם מכתיבתה של סבטלנה אלכסייביץ', ילידת בלרוס (1948), כלת פרס נובל לספרות לשנת 2015. אני מודה שלא שמעתי עליה עד לזכייתה בפרס נובל, אבל בעקבות הזכייה התוודעתי לספרה "פני מלחמה אינן פני אישה", פרויקט תיעודי רחב ממדים שבו אספה אלכסייביץ' עדויות מפי נשים משנות מלחמת העולם השנייה. בהמשך כתבה ספרים נוספים, בהם ספר על ילדים שגדלו בצל מלחמות. "אני רוצה לדבר על נושאים שאנשים לא רוצים לשמוע", אמרה באחד הראיונות בהקשר לזכייתה בפרס נובל לספרות.
אני מבקשת להשמיע את קולן של נשים בישראל שלחלק גדול בציבור לא תמיד נוח לשמוע אותן ואת סיפוריהן, נשים ששילמו ומשלמות מחיר אישי כבד על אובדן במלחמות ובמבצעים צבאיים. ולדבר על נושאים שהחברה הישראלית משדרת לא פעם שהשתיקה יפה להן.
▪▪▪
"יש המון סימפתיה לאלמנות צה"ל", אמרה לי חברה טובה אחרי שהתאלמנתי, בגיל 24, במלחמת יום כיפור. אכן יש סימפתיה, אבל מעבר לכך התחושה שלי, ושל רוב הנשים שראיינתי לספר זה, היא שמדובר בנושא שלא כל כך רוצים לשמוע עליו ברמה האישית.
"אנחנו מחבקים את משפחת השכול", מצהירים פוליטיקאים ועסקנים למיניהם בימי הזיכרון לחללי צה"ל, ואיתם כל "עם ישראל". אבל ביומיום חלק גדול מאותו "עם ישראל" שדבר האובדן ידוע לו - עובר לצד השני של הרחוב, או נאלם דום כשהוא נתקל במישהו או מישהי אשר נמנים עם המשפחה הזאת. אני לא באה אל אף אחד בטענות, הנושא קשה ונפיץ ולא תמיד יודעים מה להגיד. אבל הפער בין יחס החברה לאבל הציבורי לבין האבל הפרטי, דהיינו, מי שנושאים בעול האבל הפרטי, עצום.
לפנינה גרי נדרשו כאמור 60 שנה כדי לשבור את השתיקה סביב אירוע שללא ספק הטביע את חותמו ושינה בתכלית את מסלול חייה כפי שתכננה שייראה. לאחרות בספר נדרשו פחות שנים, אבל חלק גדול מהן שמרו את הדברים בבטן עשרות שנים, וזו להן הפעם הראשונה שהן "יוצאות מהארון" בנושא זה. הן מודות שלא נוח לדבר על דברים שאיש לא רוצה לשמוע, לתחושתן. ואת כולן הטראומה הזאת מנהלת, מנווטת, בצורה כזו או אחרת, וממשיכה להתגלגל.
אני עצמי לא דיברתי 40 שנה לערך על האובדן שלי, מתוך תחושה שאני מפילה פצצה ובעקבותיה משתררת דממה מעיקה בחדר. ברחתי בכל מאודי מחשיפת הפרט הזה בביוגרפיה שלי. להיות אלמנת צה"ל שמעוררת סימפתיה נראה לי כסטטוס מחייב בחברה הישראלית המקדשת שכול. ברחתי במודע מכל מה שיכול היה לקשור אותי לנושא: לא השתתפתי בטקסי זיכרון; לא פעם בחרתי להעביר את יום הזיכרון הכללי בחו"ל; סירבתי בנימוס להצעה שהוצעה לי פעם על ידי ארגון אלמנות צה"ל להדליק משואה בכותל בטקס פתיחת אירועי יום הזיכרון. את סיפורי האישי אני מביאה בסוף הספר.
השכול הוא סוג של פיל בחדר, תפוח אדמה לוהט שנדמה כי אף אחד לא מסוגל להתייחס אליו בטבעיות, כי המצב מטבעו אינו טבעי. מנשים רבות שמעתי את מה שאני מרגישה למן ההתחלה: שאִזכור הנושא מעורר אי־נוחות ומבוכה אצל השומע, אפילו ריחוק, ואלה מצדם גורמים לנו לשתוק. קורה שהעניין עולה, אחרי עשרות שנים, ואז אומרים לי "אוי, לא ידעתי". ואני שואלת את עצמי איך בדיוק הייתי אמורה להודיע, להכריז. להציג את עצמי כאלמנת צה"ל שהיתה נשואה שנה ויומיים? הרי אני זה לא רק האסון הזה, אני עוד כמה דברים... ואני בוודאי לא רוצה שירחמו עלי או יתייחסו אלי בכפפות של משי. מצד שני, אני מאוד נרגשת כשאנשים (לא רבים) שנודע להם הפרט הביוגרפי הזה שואלים איפה, מתי, ובאיזה קרב או נסיבות הוא נהרג. ההתעניינות הספונטנית מחממת לי את הלב ומאפשרת לי לספר.
במקביל אני תוהה בתמיהה מסוימת איך השאלות האלה לא נשאלות על ידי מי שאני יודעת בוודאות שהיו שם, לחמו, נפצעו, ואיבדו. נראה שהקושי או המבוכה משתיקים גם אותם.
▪▪▪
בחרתי בספר זה להביא עדויות לחיים בצל אובדן במלחמות ובמבצעים צבאיים שונים מנקודת מבטן של הנשים שנותרו מאחור, נשים ששוברות שתיקה, חלקן אחרי עשרות שנים: אלמנות, בנות זוג, אחיות שכולות, יתומות צה"ל ונכות צה"ל (פיזית ונפשית), נשים של הלומי קרב, נשים של פדויי שבי, ושל חיילות שנקלעו לאירועי קרב. ויתרתי במודע על אמהות שכולות, שכן אצלן השבר והכאב כל כך עמוקים עד שלא ניתן כלל, לדעתי, לבקש אותן לספר לאן הוא הוביל את המשך חייהן ואיך הן חישבו מסלול מחדש.
הנשים שראיינתי היו כולן צעירות מאוד כשחוו את האובדן. היתומות היו ברובן פעוטות, אחת מהן נולדה לאחר נפילת אביה ונקראת על שמו. האחיות היו בגילאי העשרה שלהן. אצל כולן בלי יוצא מן הכלל מדובר בגדיעה אלימה ופתאומית, באירוע שקבע את המשך חייהן והסיט אותם מהמסלול המתוכנן. "את מאבדת לא רק אותו, את מאבדת גם את עצמך", אומרת רינה כָּהָן שאיבדה את החבר שלה במלחמת יום כיפור.
האחיות השכולות, שרק בשנים האחרונות זוכות בהכרה ממסדית כלשהי, נאלצות לשאת את הכאב הנורא של אובדן אח (במקרה אחד שני אחים, תאומים, שניהם במלחמת יום כיפור) שהיה חלק בלתי־נפרד מהדנ"א שלהן, מישהו שתמיד היה שם ופתאום איננו. לפתע הן גם מצאו את עצמן כמי שאמורות לשמח את ההורים, או לפחות לא להדאיג אותם בשום דרך. חלק מהאחיות למעשה איבדו גם את ההורים בעקבות אובדן האח.
אני מעזה לומר (ויהיו מי שהקביעה לא תמצא חן בעיניהם) שהאובדן שחוו אחיות שכולות (וכמובן גם אחים שכולים) קשה מזה של אלמנות צעירות, בייחוד אלה שהתאלמנו ללא ילדים. לאח שנכרת מחייהן של האחיות אין תחליף, לבעל לרוב יש.
יש בספר מרואיינות שבאות ממשפחות שכולות, למשל אלמנה שהיא גם אחות שכולה מילדוּת, אלמנה אחרת שאיבדה בהמשך בת בפיגוע, ולא מעט נשים שסוחבות על גבן טראומה של הורים ניצולי שואה על כל המשתמע מכך ("התפקיד שלי היה לשמח את ההורים", אומרת אחת מהן). לא מעט סיפרו שאובדן הבעל או החבר שלהן מוטט את הוריהן ניצולי השואה, לפחות אחד ההורים. יש נשים שמצאו את עצמן בסיטואציות שלא ידעו כלל על קיומן, דוגמת חליצה.
ניסיתי להקיף בספר נשים עם נגיעה לכל המלחמות והמבצעים הצבאיים, למן מלחמת העצמאות ועד מבצע "צוק איתן". מִספר המשתתפות אינו אחיד יחסית למלחמות. מלחמת יום כיפור, למשל, מיוצגת בספר על ידי 14 נשים (13 מרואיינות והח"מ) בשל ריבוי החללים בה ובשל העובדה שרבים מלוחמיה היו אנשי מילואים בעלי משפחות. ניסיתי לבחור נשים מכל המגזרים האפשריים של הפסיפס המרכיב את החברה הישראלית: יהודיות, דרוזיות ובדואיות, אשכנזיות ובנות עדות המזרח, דתיות וחילוניות, עירוניות, קיבוצניקיות ומושבניקיות, עולות חדשות וּותיקות, וגם נשים שבחרו להמשיך את חייהן מחוץ לגבולות ישראל. בכמה מקרים הנשים שינו כליל את השקפותיהן הפוליטיות בעקבות האובדן. נגע ללבי הצורך המפורש של האלמנות הלא־יהודיות - דרוזית ובדואית - להרגיש חלק מהחברה הישראלית.
בכוונה נמנעתי מלראיין נשים שהפכו עם השנים לנציגות של השכול הישראלי, מרצונן או שלא מרצונן, "אלמנות מחמד" כפי שהתבטאה אחת המרואיינות. רובן מעולם לא נתנו פומבי לנושא, ואלה שעשו זאת באמצעי התקשורת, מיד אחרי האסון כשזה עוד היה טרי מאוד, מצטערות על כך בדיעבד. כולן התראיינו בשמן המלא, למעט אחת שמשתמשת בשם־עט בו היא גם מופיעה בפייסבוק, עם תמונת פרופיל שלה־עצמה, כלומר, בפנים גלויות.
▪▪▪
איך הגעתי אל המרואיינות? לחלק גדול הגעתי דרך היכרות אישית, או דרך חברים ומכרים. על חלק מהנשים שניאותו להתראיין אמרו לי שהן לא מתראיינות, שהן גזרו על עצמן שתיקה, אך לאחר שהסברתי להן במה מדובר ושכל טקסט יעבור את אישורן, הסכימו.
חלק לא קטן הגיע אלי מיוזמתן: כשיצאתי לדרך, פניתי לארגון אלמנות ויתומי צה"ל, שלא יכול היה מפאת צנעת הפרט למסור לי שמות ופרטי התקשרות, אבל הציע שאכתוב מכתב שיופץ בין כל חברות הארגון. בעקבות המכתב הגיעו אלי כ-70 פניות מנשים שביקשו להשמיע את סיפורן.
תהליך העבודה לא תמיד התנהל למישרין: היו נשים שהתראיינו אבל בסוף שינו את דעתן וחזרו בהן עקב סיבות כמו אי־הסכמת הילדים לחשיפה, פגיעה אפשרית במשפחתו של החלל, בהלה מעצם החשיפה, או קושי להתמודד מחדש עם הפצעים. היו גם שסברו שדמותן, כפי שזו עולה מן הריאיון, לא עומדת בציפיות שלהן.
היו נשים שרציתי לראיין כדי לשמוע לאן התגלגלו חייהן, והן לא הסכימו להיחשף. רציתי לראיין את מי שהקימה ב-2013 בפייסבוק קבוצה בשם "מלחמת יום כיפור: זיכרונות, צלקות, כאבים וכל השאר". היא היתה חיילת בלשכתו של אלוף שמואל גורודיש ומי שראתה דבר או שניים במהלך מלחמת יום כיפור. על חלק ממה שחוותה סיפרה לי בטלפון, כשקולה נשנק, אולם סירבה חד־משמעית להיחשף ברבים. רציתי לראיין את אלמנת אחד מקורבנות הלינץ' ברמאללה (אוקטובר 2000), אז עולה חדשה טרייה מחבר העמים שהיתה בהיריון כשבעלה נהרג. בדרך־לא־דרך הגעתי אל אחיו שבדק איתה ומסר לי שהיא אינה מעוניינת. לשאלתי מה ילדה סיפר שנולד לה בן שעמד בעת שיחתנו לפני גיוס. רציתי לראיין אלמנה של פדוי שבי ממלחמת יום כיפור, שהגיע לשבי המצרי כשהוא פצוע קשה ונפטר 40 שנים לאחר מכן כתוצאה מאותן פציעות. בתחילה נענתה מיד לבקשתי לראיין אותה, סיפרה על הפגיעה הנפשית הקשה שלו לצד הנכות הגופנית, אבל חזרה בה והסבירה שהיא חושבת שהוא לא היה רוצה את החשיפה הזאת. אישה אחרת, שהיתה נשואה לפדוי שבי, הסכימה אבל חזרה בה כי הילדים התנגדו. רציתי לראיין אישה שבעלה נפגע ביום כיפור פגיעת ראש קשה והשתנה ללא היכר, והיא התגרשה ממנו. היא לא הסכימה מחשש שימתחו עליה ביקורת. הם היו נשואים ארבעה חודשים.
▪▪▪
האדמה עליה אנחנו חיים רוויה בדם. מלחמות וקרבות רבים יכלו להימנע, בעיקר מאז מלחמת ששת הימים, אבל גם לפניה. זו גם התחושה בקרב רבות מהמשתתפות בספר. נעשו טעויות גורליות ושולמו מחירים עצומים בחיים צעירים, באובדן פוטנציאל של דורות שלמים. אלפים של חיים בוזבזו.
על האדמה המדממת הזאת ניטעו שדות והחיטה שוב צמחה, אם להשתמש במילותיה של דורית צמרת לזכר 11 חללי קיבוץ בית השיטה במלחמת יום כיפור. על אדמה זו נבנו בתים, הוקמו חיים.
במסע הזה שלי כמו טיילתי בין בתים והבחנתי, מבחוץ, בחלונות. חלק מהם נפתחו ודייריהם אפשרו לי הצצה פנימה. מאחורי כל חלון כזה מצאתי סיפור על כאב, התמודדות, המשך, צמיחה.
"לבשתי את שמלת הכלה - ובכיתי"
פנינה גרי איבדה את ארוסה, עלי בן צבי, בנם של יצחק ורחל ינאית בן צבי, שנפל בשדות קיבוץ בית קשת לפני מלחמת השחרור, תשעה ימים לפני חתונתם: "כולם היו המומים ורעבים. אמא הביאה מרק עוף שהיה מיועד לחתונה. אכלו מהמרק, וגם מהפשטידות והשטרודלים. היתה דממת מוות. אני שומעת רק כפות נוקשות בקערות המרק. איש לא בכה. כולם רצו להיות חזקים"
▪▪▪
פנינה גרי, שחקנית, מחזאית ובמאית, מדגימה ליד השולחן במטבח ביתה בתל אביב, ממרחק 68 שנים, את ארוחת הצהריים שהתקיימה בבית הוריה בנהלל לאחר לוויית ארוסהּ, עלי בן צבי, כמה ימים לפני החתונה המתוכננת. סביב השולחן בנהלל ישבו הוריו של עלי, יצחק בן צבי ורחל ינאית בן צבי, דודתו הפסלת, בתיה לישנסקי, ובני משפחתה של פנינה.
"אני לא הייתי חזקה, רציתי לבכות, לצרוח. קמתי מהשולחן ורצתי לחדר שלי. פתחתי את הארון, שם כבר היתה תלויה השמלה הלבנה וההינומה שאמא הכינה. היה לי רצון עצום ללבוש אותה - חלום של כל בחורה צעירה מאוהבת. זה נשמע כמו מלודרמה. נעלתי את הדלת ולבשתי את שמלת הכלה וההינומה. רק לעצמי. לבשתי, עמדתי מול הראי, ובכיתי".
סיפור אהבתם של פנינה לבית דרומי, מנהלל, לעלי בן צבי, הפלמח"ניק מירושלים, אינו זר למי שראה את הצגת היחיד עטורת השבחים של גרי, "סיפור אהבה ארץ ישראלי" (שרצה מאז הבכורה ב-2008 למעלה מ-500 פעמים; נוסף על הצגות בארץ גם בצרפת ובקנדה) או קרא את ספרה, הנושא אותה כותרת, שנכתב בעקבות ההצגה. הבמאי דן וולמן עשה סרט על פי המחזה בשיתוף פעולה מלא עם פנינה, לרבות בחירת השחקנים.
לפנינה נדרשו 60 שנה עד שיצאה עם הסיפור ברבים. עכשיו היא גם חושפת את קורותיה אחרי האסון.
"לא חשבתי לספר או לכתוב. בשנים ההן שתקו, לא התאוננו ולא בכו בפומבי. לאחר כמה שנים עברתי לתל אביב. בחוג הקרוב שלי, במעגל הקטן, ידעו. אבל לא בקהל הרחב".
▪▪▪
עלי בן צבי נהרג ב-16.3.1948. החתונה היתה אמורה להתקיים ב-25.3. הם תכננו להתחתן בפסח אבל רחל ינאית ביקשה להקדים את החתונה, כי חששה שמשהו יקרה לעלי. היו כבר כמה מתקפות של כנופיות בגליל התחתון. הוריה כמובן הסכימו. פנינה עצמה לא דאגה.
עלי, איש פלמ"ח וממקימי קיבוץ בית קשת, נהרג במארב מתוכנן של שבט בדואי שכן. הלוחמים הערבים ארבו לפטרול שסייר בשדות, עקבו כמה ימים אחר ההתנהלות וביום המארב הפתיעו אותם כשהעלו כמה פרות אל תוך ואדי שהיה בשדות הקיבוץ והוביל למקום המארב. הסיור התקרב לוואדי כדי לגרש את העדר ואז נפתחה אש ממארב שטמנו כ-20 ערבים חמושים. שבעה מאנשי הסיור נהרגו בקרב וגופותיהם נלקחו בידי הבדואים והוחזרו רק לאחר כמה ימים. לוחם אחד הצליח להימלט, לחזור לקיבוץ ולספר מה קרה.
▪▪▪
"הייתי בבית קשת יום לפני האירוע", פנינה משחזרת. "באתי דרך עפולה ברכב משוריין, בעפולה קנינו טבעת ובאתי לבית קשת. את הערב האחרון בחייו של עלי בילינו ביחד. למחרת, 16.3, אני נוסעת כרגיל לעבודה שלי כגננת בנהלל במשוריין מבית קשת, ופתאום, תוך שאנחנו נפרדים, בא בחור ומספר שעוד פעם הבדואים עולים עם העדרים. עלי מיד ארגן את הפלוגה והרובים והם יצאו לגרש.
"אמרתי לו שלום ונסעתי. הלכתי לגן הילדים. כשהתחלתי את העבודה בגן שמענו רעש ממרכז המושב, רעש לא שגרתי. כל החבר'ה הצעירים התאספו, עם רובים, וקראו לנוער נהלל להירתם לעזרה. 'יש כנופיות באזור בית קשת', אמרו, 'היתה היתקלות'.
"הרגשתי שקרה אסון. רצתי הביתה ובדרך פגשתי אנשים. אישה אחת עצרה, נישקה אותי, חיבקה אותי, והתחילה לבכות. אני כמובן הבנתי. נכנסתי הביתה. פעם ראשונה שראיתי את אבא שלי בוכה, גם אחי. אמא היתה בהלם, דיברה וסיפרה לכולם שהיא צריכה להתכונן לחתונה..."
▪▪▪
"בנהלל לא היו מקררים", היא משחזרת את ההכנות לחתונה. "ציפו לכ-1,000 אורחים. 500 מוזמנים מנהלל, משפחת בן צבי, כל העלייה השנייה, השומר, חברי בית קשת, הפלמ"ח. 1,000 איש ואין כסף. תלו מודעה בצרכנייה בנהלל. היה נהוג שכל השכנים וחברי המושב עוזרים. אחת אופה עוגה, אחת שטרודלים, אחרת מכינה מרק עוף - שבחודש מרס לא מתקלקל באוויר, ללא קירור... התחילו את ההכנות כשבועיים לפני החתונה. הביאו שולחנות וספסלים מבית העם - שכבר היו מסודרים במקומם ביום הנפילה של עלי. סידרו קו חשמל ונורות. כל השכנים נרתמו".
הכיבוד שהיה מיועד למוזמנים לחתונה הוגש לאנשים שהגיעו לניחום אבלים.
▪▪▪
אף אחד לדבריה לא הודיע רשמית אבל היא הבינה, כולם מסביב בכו.
"משה דיין, שהיה שכן שלנו והיחיד בנהלל עם מכונית וטלפון, צלצל ל'הגנה' ואמרו לו שהיתה התקפה. הוא לא רצה להגיד שכולם כנראה נהרגו. עד ששחררו את הגופות, אחרי משא ומתן, היו לי חלומות. חשבתי שאולי הוא ברח, התחבא, נפצע, אולי מישהו מהשכנים משבט הזָבָּחים הציל אותו.
"הערבים סירבו בתחילה לשחרר את הגופות ורק ביום שישי, שלושה ימים אחרי מותם, החזירו את הבחורים בארונות הביתה. בבוקר, כל ההורים השכולים הגיעו. אמא של ספי, שהיה בן יחיד, הסתובבה בין ההורים ואמרה: 'חברים, אל תבכו, הילדים שלנו לא רוצים שנבכה...'
"באותה תקופה ירושלים היתה כמעט מנותקת. בקושי ובסיכון רב עזבו הוריו של עלי את העיר. עדיין לא היה מצור, אבל היה חשש. עמרם, אחיו של עלי, הגיע לבית קשת יומיים קודם. גם אני ואבא שלי הגענו לשם, בעזרת משה דיין שהסיע אותנו במכוניתו.
"נכנסתי לחדר של עלי, שכבתי על המיטה שלו ובכיתי. מה הרגשתי? קשה להסביר: בשיא האושר, כשכל החלומות כאילו עומדים להתגשם, פתאום אסון נורא. הרגשתי כאב בלתי־אפשרי... כאילו סכין דוקרת ודוקרת בלב... לא האמנתי. הייתי בהלם, הרגשתי כאב פיזי נוראי".
ההלוויה היתה בבית קשת. עמרם ביקש לראות את עלי. ניסו לעצור אותו אך הוא נאבק ופתח את הארון. לדברי פנינה, הוא מעולם לא סיפר מה ראה. אמרו שהגופות עברו התעללות קשה. הוא רק גזר מראשו תלתל שחור למזכרת...
"אני לא רציתי לעזוב את הארון. ממש משכו אותי ממנו. היתה קבורה זמנית. שבעה בורות באדמת בית קשת. אחרי הלוויה ההורים של עלי הציעו להסיע אותנו בחזרה לנהלל, במכונית המשוריינת שהביאה אותם להלוויה. בכניסה לבית חיכו כבר חברים רבים מהמושב, מכל העמק, מאנשי העלייה השנייה ומארגון השומר. לחצו ידיים. שתקו. בני המשפחה הוזמנו להתיישב ולאכול ארוחת צהריים. כולם היו המומים ורעבים. אמא שלי הגישה את המרק שהיה מיועד לחתונה. היתה דממת מוות.
"מהתקופה שאחרי האסון לא זכרתי כלום. חיפשתי מקומות לבכות בהם, שלא יראו שאני בוכה. לא רציתי להישאר בנהלל בשבוע הראשון, חשבתי שאשתגע. ללוויה הגיעה גם בתיה לישנסקי, אחותה של רחל ינאית, והיא הזמינה אותי אליה לשבוע השבעה, לתל אביב.
"בדיוק באותו זמן עלתה בתיאטרון הקאמרי ההצגה 'הוא הלך בשדות' של משה שמיר. הלכתי ערב־ערב להצגה, שם יכולתי לבכות. שחקנים הכניסו אותי מהדלת האחורית, וישבתי ביציע בשורה האחרונה. במשך כל שבוע האבל הלכתי לשם. אז, לבכות נחשב לחולשה. בהצגה יכולתי לבכות..."
▪▪▪
לדבריה, החזרה לנהלל והעבודה בגן הילדים היו בשבילה גיהינום, והיא הרגישה שהיא לא מסוגלת להמשיך. עלה בראשה רעיון להתנדב לעבודה במחנות העקורים בגרמניה, בתור גננת.
"תקופת השליחות בגרמניה היתה בשבילי הצלה", היא משחזרת את שהותה במחנות העקורים באזור מינכן ובאוּלם. שם גם הכירה את רוברט (בוב) גרי, ששהה בגרמניה כעיתונאי אמריקאי. על הקשר החדש היא מספרת: "כל הזמן מצאתי את עצמי משווה; נורא השתדלתי, חייבים להמשיך לחיות. אמרתי לעצמי שעם הזמן אתאהב בבוב. היתה השוואה. אבל הוא כיבד, היה לו אינטגריטי, היה לו כבוד גדול לחברה שבנתה את המדינה. יש לנו בסלון פסל של עלי של בתיה לישנסקי, זה לא הפריע לו.
"בוב היה מבחינתי דף חדש. אני חושבת שעם בחור ישראלי זה לא היה קורה לי כל כך מהר. הוא סימל את העולם הגדול. בשנים ההן מהארץ לא נסעו לחו"ל, אנשים יצאו רק בשליחויות.
"טראומת האובדן לא עוזבת אותך לעולם, אבל היא מתקהה. היא לא עזבה אותי, אך העוצמה כמובן פחתה. הכאב על עלי, על החיים שהפסיד, לא עובר אף פעם. אמנם אחרי נפילתו של עלי חשבתי שאין לי מזל בחיים, אבל ידעתי שאתחתן ואקים משפחה. שלא אכנס למנזר".
הם התחתנו בסוף 1949, והיא מעידה שהיה לה מאוד נוח להתחתן בגרמניה בחוג מצומצם של שליחים מהארץ ולחזור לארץ נשואה. "אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לעמוד מול כל האנשים שעברו איתי את החוויה הנוראה. איך הייתי מרגישה פתאום מתחת לחופה בנהלל? את מי הייתי מזמינה? נמלטתי מכל זה".
▪▪▪
הקשר שלה עם יצחק ורחל ינאית בן צבי נשמר כל עוד השניים היו בחיים, ופנינה מדברת עליהם בחום רב ובהערכה עצומה. "אמא של עלי תמיד היתה עצורה ואף פעם לא בכתה. הקשר איתם נשמר, אבל בן צבי היה איש מאוד סגור ועסוק. הקשר עם רחל ינאית היה יותר ישיר.
"היא דאגה לי מההתחלה. אז לא היו פסיכולוגים ואני לא דיברתי עם אף אחד, והאמת שלא ידעתי בהתחלה מה לעשות עם עצמי. ופתאום היא כותבת לי, מתוך היגון והצער שלה עצמה: ...ואת, יקרה, את זקוקה לעידוד נפשי עמוק. החיים יעשו את שלהם, הזמן יעזור לך. ואני עד סוף ימי אשמור על הקשר הנפשי איתך, בכל התנאים ובכל מצב חדש בחייך.
היי שלום, יקרה, וכתבי לי.
שלך, באהבה, אמא של עלי
אדר ב', תש"ח, מרץ 1948"
(פנינה גרי, סיפור אהבה ארץ ישראלי, שוקן 2015, עמ' 123)
על החתונה שלה עם בוב כתבה להוריו של עלי במכתב מגרמניה והם קיבלו את המצב בהבנה. על הקשר עם רחל ינאית היא מספרת: "היא כל הזמן שיתפה אותי. כמו למשל בתוכניות שלה להקים חוות לימוד לבנות בעין כרם, במקום זו שהיתה ברמת רחל שנכבשה".
אחרי שבן צבי נבחר לנשיאות, רחל ינאית כמובן הזמינה אותם לאירועים בבית הנשיא ותמיד אמרה לה, "תבואי עם בעלך, תביאי את הבנות". אבל פנינה, לדבריה, תמיד דאגה להגיע לאירועים בלי בוב ובלי הילדות, להוציא מקרה אחד: "דורית בתי הבכורה היתה בת עשר או 12. קיבלתי הזמנה לבוא לחנוכת ספרייה על שם רחל ינאית בירושלים. באתי עם דורית, ומרגע שהופעתי שם עם הילדה רחל לא יכלה לעצור את הדמעות. כל הטקס הדמעות שלה זלגו. אחר כך הזמינה אותנו למסעדה במזרח ירושלים, הסתכלה על הילדה ובכתה. מאז, המשכתי להגיע לאירועים אצלם, אבל לבד".
▪▪▪
לא רק החתונה היתה שונה, גם החתן היה שונה ב-180 מעלות מעלי; במודע או שלא במודע, מודה פנינה, התחתנה עם האנטיתזה של החתן שנהרג: בוב בא מעולם אחר שלפתע נגלה גם לעיניה. היה לה מעניין איתו והיא אמרה לעצמה: כמו שאנחנו אוהבים כל ילד מהילדים שלנו, כך אפשר לאהוב גם שני בחורים, כל אחד בצורה אחרת. ככה שכנעה את עצמה.
את טבעת הנישואים שקנתה עם עלי יום לפני שנהרג, שמרה פנינה גרי כל שנות נישואיה לבוב בתוך תעודת הזהות שלה. אחרי מותו הפתאומי של בוב, אבי שתי בנותיה, ב-1988, הוציאה את הטבעת מתעודת הזהות וכיום היא עונדת על הקמיצה שתי טבעות נישואים.
מרס 2016
