בספר הביכורים של אמיר מנשהוף מובא רצף שירי צבא ופוליטיקה, הכתובים מנקודת מבט אישית, בעודם נמנעים מנפילה למלכודת הנרקיסיסטית-ביוגרפית שטומנת נקודת מבט זו. הם מפְנים בעיה אל הקורא ומעמידים לפניו מציאות של התקשות לומר שירה, התקשות לאהוב. השירים נדחקים בכפייתיות אל נבכי הרעש. מנשהוף מגלם בפני הקורא את "המנהרות המטונפות שלנו" ומציב הכרח חמור לעבור בתוכן, בדרך אל גאולה עמומה כלשהי.