“למרות שהיה זה מדכא למדי עבורי לקרוא ספר זה, ועוד בדיוק לפני יום העצמאות (שגם כך קשה בימים אלו לשמוח בו באמת), ספר זה הוא בעיני ספר חובה לכל מי שאכפת לו מישראל ועתידה, או אפילו רק רוצה להבין מאין באנו ולאן אנו הולכים. המלצה זו תופסת בלי קשר לדעות ולאידיאולוגיה של הקורא - בין שהוא מזדהה כמוני עם יחסו השלילי של המחבר אל התהליכים שהוא מתאר, ובין אם הוא דווקא שמח בהם ואומר לעצמו: ״טוב שכך״. מה שהספר מספק, בעברית מצוינת אך בהירה, הוא תאור וניתוח מענינים הן של השקפת העולם הכוללת שחוללה את המדינה והן של שקיעתה של השקפת עולם זו, שקיעה שהגיעה למצב כמעט(?) סופני בימינו אלה. השקפת-עולם כוללת זו היא מה מכונה כאן ״עבריות״ - שם מוצלח מאוד בעני (וכמו שאומר המחבר, אין בשום פנים לבלבל בינו ובין הכנעניות).

אין להבין מדברי, שאני מסכים עם המחבר בכל. כך בניגוד למחבר, ששם את עיקר הדגש על 20 השנים האחרונות (אך לא רק עליהן), שנת 1967 היוותה לדעתי את נקודת המפנה הגדולה (״והארץ שינתה פניה״, ככותרת ספרו של תום שגב, אותו טרם קראתי) - למרות ששקיעת העבריות החלה במידת מה עוד קודם לכן.נקודה אחרת שבה אני חלוק על המחבר הינה, שבניגוד אליו אני איני רואה ברוק הישראלי משהו המשקף במיוחד את העבריות. לעניות דעתי, הזמר העברי, מהתקופה שמלפני קום המדינה ועד שנות הששים המוקדמות, הוא זה שביטא באמת את העבריות ושגם היה בו צליל ישראלי יחודי. אין זה מקרה בעיני שבניגוד לרוק הישראלי, זמר עברי זה הוא שנמחק בימינו כמעט לחלוטין, ואפילו ״גטו״ לא יצרו עבורו (מהסוג שהיה פעם לזמר המזרחי). עם זאת, חילוקי דעות אלה אינם מהותים, ובגדול התיזות של המחבר מקובלות עלי.

אשר לתכונותיו של הדיון המוצג בספר, התיאור הטוב ביותר שלהן נמצא בספר עצמו, במה שהמחבר כותב לקראת סופו:
״אני מקווה שעמדתי בתנאי הבסיסי של חובתי לקורא, שהוא אינו ניטרליות מוחלטת, אלא יושרה, נקיון דעת, ומעל הכול - מחויבות״.
אני קובע ללא היסוס, שהמחבר אכן עמד בחובות אלה בדיוק. זהו דבר שמעטים מאוד הספרים בימינו שאפשר לומר זאת עליהם!”