1


אהרון ניקה אמש את שיניו של אביו. לקרל היו שיניים תותבות, ואהרון אפילו לא ידע זאת עד שאביו עבר לגור בדירתו.
אהרון הניח ששיניו של אביו היו צהובות מטבען, אבל אתמול בבוקר, לפני שקרל תחב את התותבות לפיו, הבחין פתאום בקריסה המפחידה של פני אביו, כאילו כוח הכבידה היה אגרוף, והמראה הזה הזכיר לו עד כמה אלים היקום, ושאם רק נאבד את סוללת המגן הזעירה ביותר בגופנו, אנחנו עלולים לקרוס לתוך עצמנו.
המראה הטריד את אהרון עד כדי כך שמיהר אל בית המרקחת כדי לקנות מברשת לשיניים תותבות, וכשאביו נרדם, קרצף אותן בכיור שבחדר האמבטיה.
אהרון החזיק את החניכיים מפלסטיק ורוד בידיים עטויות כפפות גומי. אף שאביו הזניח אותן בזמן האחרון, ניכר היה בתותבות שהן מאיכות גבוהה — הגוון היה מדויק מאוד והשיניים עצמן פרופורציונליות להפליא, כלומר דיס־פרופורציונליות להפליא, חיקוי מקצועי מאוד לשיניים אמיתיות שעדיין נותרו בפיותיהם של גברים מסוימים. לאחר שצחצח אותן, השליך את השיניים התותבות לתוך כוס מים, קרע שקית של נייר שעווה והוסיף למים טבלייה שניקתה את רובד השיניים וחיסלה גם את שאר החיידקים, שאהרון השתדל בכל מאודו שלא לחשוב עליהם. הוא הרגיש צורך לשטוף את הכוס בעצמו לפני שהניח אותה על שידת הלילה של אביו, כי לא רצה לזהם את מדיח הכלים.
התהליך כולו עורר בו גועל, אבל בבוקר, כשיצא אביו מחדר השינה ובפיו מערכת של שיניים נקיות, מבלי לדעת מי ניקה אותן ביסודיות כזאת, אהרון נמלא תחושה מוזרה של שביעות רצון.
"ארוחת בוקר?" שאל אהרון.
"קפה."
"מה אתה רוצה לאכול?"
"שום דבר."
אהרון החליק בכל זאת פרוסת לחם לתוך המצנם.
כך התנהלו העניינים בבקרים האחרונים, אביו ביקש רק קפה ואהרון הוסיף גם לחם קלוי עם ריבה וחמאה, אבל היום היה שונה מהימים האחרים. היום הוא טס ללונדון, ואמור להשאיר את אביו בדירה. בדירה שלי, הזכיר אהרון לעצמו.
רק לפני ימים אחדים השאיר קרל את התנור דולק בדירתו שלו, והפעיל את גלאי האש. ייתכן שוועד הדיירים היה מתייחס לסיפור כולו כאל תקרית מצערת ותו לא, אלמלא איחר אביו בתשלום דמי הוועד החודשיים שלו. הוא ידע שיהיה עליו לטפל גם בזה כשיחזור הביתה, משימה שציפה לה באותה התלהבות כמו לניקוי שיניו של אביו, אבל לעת עתה לא היתה לו שום כוונה להפוך את סדרי עולמו למענו.
אהרון השליך למחבת כמה נקניקיות, לא אותן "תולעים לבנות ושמנות", כפי שקרא אביו בזלזול לנקניקיות של ארוחת הבוקר האנגלית, אלא נקניקיות אמיתיות עם פלפל שחורך את הלשון. הוא שבר כמה ביצים, טיגן אותן בשומן הנקניק ולאחר מכן הגיש את התבשיל כולו לאביו, שכבר ישב ליד השולחן וחיכה בקוצר רוח. אף שהיה גבר בשנות התשעים לחייו, עדיין היה לו תיאבון בריא.
"סעודה אחרונה," אמר קרל למראה ארוחת הבוקר.
"זו לא סעודה, זו ארוחת בוקר," תיקן בנו וטיגן לעצמו ביצה במחבת נפרדת.
הוא קלה כמה פרוסות לחם נוספות והתיישב ליד אביו. הם אכלו בדממה כי לא היה עוד מה לומר, השיחה ביניהם נָדַמָּה ביום שאביו עזב אותו ואת אמו לפני כארבעים שנה, אולי אפילו קודם לכן. קרל שמר על מרחק מהכול, גם מהאוכל שלו. הוא לא רכן מעליו, אלא הושיט את ידיו מרחוק עם הסכין והמזלג, שעליו שיפד ויצר מבנים אדריכליים מדויקים של ביצים, נקניקיות ועגבניות, צריכה מסודרת להפליא שעוררה בבנו סלידה קשה.
אהרון התבונן באביו, שנגס באוכל בשיניים שהוא עצמו ניקה וחיטא אמש. אילו רק ידעת עד כמה הקשר בינינו אינטימי, חשב אהרון. אם סודות הם הדבק שמאחד משפחות, הם היו כנראה המשפחה הקרובה ביותר בעולם.
"מה הריח הזה?" שאלה פֶּטרָה, שיצאה מחדרה ושפשפה את קורי השינה מעיניה.
אהרון נדהם לגלות שבתו התעוררה מוקדם כל כך בבוקר יום ראשון. אביו נהג להשכים קום, אבל אפילו נוכחותו במטבח, מעט אחרי שבע, היתה בלתי צפויה. נדמה ששניהם התעוררו מוקדם בכוונה תחילה, כדי להתריס נגדו.
"רוצה קצת?" שאל אהרון את בתו והצביע על הנקניקיות של סבה.
"לא נראה לי."
פטרה היתה צמחונית כמו אביה, לפחות עד שמלאו לה ארבע־עשרה, אז נפרד מאמה. אחרי הגירושים היא החלה לאכול בשר, כביכול כדי לנקום בו, אבל הוא שמח לגלות שדברים מסוימים נותרו מבחינתה פֶרבּוֹטֶן, אסורים.
"בוקר, סבא." פטרה גהרה מעל קרל והדביקה נשיקה על לחיו.
גילויי חיבה כנים ופשוטים כאלה עדיין הבהילו את אהרון, שלא זכר אם אי־פעם קיבל נשיקה כזאת מאביו. הם עוררו בו תחושה שהוא זר.
דירת שלושה החדרים ששכר לאחר גירושיו היתה אמורה להספיק לו ולבתו, כשבאה לישון אצלו מדי פעם. לא עלה בדעתו שגם אבא שלו יישן אצלו כי עד לפני שבוע, מחשבות מכל סוג שהוא על אביו היו נדירות ביותר.
כעת, כשקרל ישן בדירה, נאלץ אהרון לישון על הספה בכל פעם שפטרה הגיעה לביקור.
"רוצה שאכין לך ביצים?" שאל.
פטרה הבחינה במזוודה הארוזה ליד הספה. "מתי אתה נוסע?" שאלה, אף שידעה היטב את התשובה לשאלה.
"בעוד עשרים דקות."
פטרה הציצה מבעד לדלת ההזזה מזכוכית. עננים אפורים כמתכת צפו בשמים כמו ספינות מלחמה שהוצאו משירות. בשל צרכיו של אביו הקשיש, וסת החום בדירה כוון לעשרים ושמונה מעלות מחניקות. גם בלילות הקרים ביותר השאיר אהרון את החלון פתוח, והאוויר של סוף ספטמבר היה הקלה מבורכת.
"אני רוצה רק קפה," אמרה בתו.
אהרון הסתייג, אבל גם לא התכוון להכניס בשבילה לחם למצנם, כפי שעשה בשביל אביו. בגיל שש־עשרה, פטרה יכלה לאכול — או לא לאכול — כל מה שרצתה. לכן היא צרכה בשר, שתתה קפה, המתיקה בסוכר לבן, ובאופן כללי דחתה כל ערך שהיה חשוב לאביה.
הוא מזג לה קפה. היא שתתה אותו שחור, כאילו דילול כלשהו היה גורע מבגרותה, אבל כשהושיט לה את הספל, היא שלחה יד לקופסה של קוביות סוכר עטופות בנייר שקרל הביא איתו לדירה, והפילה שתי קוביות לתוך הספל שלה, בדיוק כמו סבה. אהרון זכר שבתור ילד נהג לקנות את הסוכר לאביו, ונדהם לגלות שעדיין מייצרים קוביות סוכר כאלה. לא משנה עד כמה היה עסוק, אהרון השתדל תמיד להכין לבתו ארוחות טריות ובריאות כמיטב יכולתו. היא אימצה את הצמחונות כמו בחמת זעם, עיקמה את אפה אל מול צחנת הבשר והביעה את מורת רוחה מהמוסר המפוקפק של אמה. זה יצר ביניהם מעין ברית, סימן להבנה הדדית שאהרון לא ניסה כלל לדכא. הוא רצה להיות אבא טוב. לא, זה לא מדויק. הוא רצה להיות אבא נפלא. לרוע המזל, הוא לא חזה את האפשרות שהצידוד בבתו עלול להפוך אותו לבעל גרוע. הוא מעולם לא מצא את האיזון הנכון. הוא ניסה להעניק חינוך שונה לגמרי מזה שקיבל, ונדמה שתוך כדי כך הוביל בדיוק למה שניסה למנוע.
"אני נוסע לשלושה לילות בסך הכול," אמר, אף שגם זה היה ידוע לבתו, כמו מועד נסיעתו.
"אתה טס אלפי קילומטרים רק כדי לדבר על התחממות כדור הארץ ועל הסביבה. אתה לא חושב שזה קצת צבוע?"
אהרון בהה בחשדנות בצלחת הריקה שלו. הוא יאכל שוב בטיסה, יגישו לו שתי ארוחות לפני שינחת בהית'רו, והוא יזמין גם מיץ תפוזים עם קרח, פינוק קטן שהרשה לעצמו רק כשהיה באוויר. המטוס, הוא כבר אמר לעצמו, ימריא איתו או בלעדיו, כך שזה לא יפתור שום דבר גם אם יישאר בבית. הוא יכול לרכוש מראש קיזוז פחמן — כפי שהציעה לו חברת התעופה — אבל למען האמת הרגיש שזו רק עוד דרך לחלץ ממנו כסף, כמו תשלום נוסף עבור כבודה, וחוץ מזה, הוא לא היה מהפעילים שנאבקים נגד התחממות כדור הארץ. בעירייה התקבלה באחרונה ברוב מכריע החלטה לסלול בטורונטו שבילי אופניים, והוא היה בדרכו ללונדון לא כדי לשאת נאום או להקשיב להרצאות, אלא כדי להתייעץ וללמוד כל מה שאפשר על רשת השבילים המתרחבת והולכת שהותקנה בעיר.
כמה שנים קודם לכן הועלתה הצעה לגבות אגרת גודש מנהגים שמגיעים למרכז העיר, ואהרון טס גם אז ללונדון כדי לבחון את אגרת הגודש שהונהגה בבירת אנגליה, אך לאחר שראה סביבו רק מרצדס, אאודי, רולס רויס ולימוזינות שחצו את מרכז לונדון לאורכה ולרוחבה, הביע הסתייגות מהטלת מסים שרק העשירים יוכלו לשלם.
שבילי אופניים נראו לו דמוקרטיים יותר ובריאים הרבה יותר, ואפשר לכפות אותם במידה הנכונה. ביטולם של מסלולי נסיעה בשני הכיוונים השפיע על כל הנהגים באופן שווה, והשבת הנדל"ן היקר לרוכבי האופניים תרמה לעיר טובה וירוקה יותר עבור כולם. ברגיל היה מצפה מפטרה שתסכים איתו, אבל כמו עם הצמחונות, היא פנתה נגדו ומאותה סיבה בדיוק.
"אתה רק רוצה להכריח את כולם לרכוב על אופניים, אבא."
האופן שבו בתו תיארה אותו כרודן קטן הרגיז אותו.
"אני רוצה שלכולם תהיה אפשרות בחירה," אמר.
"אבל אתה מכריח אותם לעשות משהו אחר. אנחנו בטורונטו, כאילו בקנדה, זוכר? מי בכלל רוצה לרכוב על אופניים בינואר?"
בשנים עברו הוא ופטרה דיוושו להם ברחבי העיר, אדישים לגמרי לכפור ולקור, ממש כמו מכוניות הפאר של מרכז לונדון לאגרת הגודש. בעיני רוחו עדיין ראה את עלי השלכת מתעופפים באוויר מאחורי גלגלי העזר שלה, ולאחר שהסיר אותם, גם את התלם שהותירה אחריה בשכבת השלג הדקה. פטרה מעולם לא ביקשה לעצור, גם לא כשהגיע השלג הכבד, והם המשיכו לרכוב בשמחה עד שאמה התעקשה שהגיע הזמן לאחסן את האופניים לקראת החורף.
לא השלג והכפור מנעו בעדם מלרכוב יחדיו. וגם שבילי אופניים ייעודיים לא היו מתקנים את המצב. נהיגה החליפה זה מכבר את העניין שלה ברכיבה על אופניים. הוא וגרושתו האצילו את האחריות על בית ספר מקצועי לנהיגה. תשלום למורה מיומן לנהיגה היתה לטובת בתו וחסכה גם כסף על ביטוח, אך ככל שניסה לשכנע את עצמו שזה נכון, אהרון ידע שהחמיץ חוויה מכוננת.
בפעם האחרונה שישב לצדה במכונית והיא ישבה מאחורי ההגה, התבונן אביה בכישורי הנהיגה החדשים שלה בפליאה, והבטיח לעצמו בו במקום שילווה אותה למבחן הנהיגה הבא שלה. רישיונה הטרי של פטרה אפשר לה לנהוג אך ורק בלוויית מבוגר. המבחן הבא, אם תעבור אותו, יאפשר לה לנהוג ללא מלווה בעל רישיון. זה יהיה צעד גדול לקראת בגרות מלאה. והנה במקום לכבד את הבטחתו לעצמו, הוא מתכונן לנסוע ללונדון.
הוא שכח לרשום את התאריך ביומנו, אולי מתוך תחושת ביטחון מזויף שיזכור אותו, ונדמה שאיזה כוח זדוני היה נחוש בדעתו שהנסיעה הקצרה שלו אל מעבר לים תהיה במקביל למבחן הנהיגה של בתו. אולי הוא לא רצה שתתבגר, שתאבד לחלוטין את התלות שלה בו, לפחות לא עכשיו, כשעדיין לא היה בכוחו להעריך במלואם את הרגעים הללו שחולפים ביעף. כי אף פעם אין עוד הזדמנות נוספת ללמד את הילדה שלך לרכוב על אופניים או לנהוג במכונית או לצורך העניין, להיות אבא טוב.
אהרון קם מהשולחן מבלי להוריד את צלחתו, הרים את שתי הכריות מהספה וניגש אל הארון. בכל פעם שישן על הספה, הוא הרגיש חשוף.
"המטפלת תגיע בעוד כמה דקות," אמר, פותח את דלת הארון ודוחף את הכריות במדף העליון. היו בארון כריות נוספות, לצד סדינים ומגבות רחצה, מגבות לפנים ובקבוקי שמפו, ואפילו מסכה עם שנורקל — כולם מחוצים ומבולגנים באופן שהעיד על כאוס מוחלט. בתחתית הארון היו ערמות של נעליים שאהרון ופטרה למעשה כבר לא רצו לנעול יותר. הוא ידע שיצטרך לסלק אותן.
אהרון חזר אל הספה, הרים את מזוודתו והניח אותה ליד דלת הכניסה.
"אני אחכה למטפלת. אתה יכול ללכת," אמרה לו פטרה.
"אני אחכה איתך."
בתו ואביו מצאו משום מה שפה משותפת, והוא הרגיש כי יהיה זה הוגן לומר שחיבתם ההדדית התבססה לא מעט על סלידתם ממנו. אהרון היה מוכן גם להודות שהוא מקנא בקשר בין השניים, קטנוני ככל שזה נשמע.
"אתה לא חייב."
ואני גם לא רוצה, חשב אהרון. אבל ברור שהוא חייב. הוא החליט לחכות, כי זה מה שעושה בן טוב, בן אחראי.
פעמון הדלת צלצל, ואהרון ניגש לפתוח למטפלת, אישה מזרח אירופית שהציגה את עצמה ברשמיות החפוזה של מי שהוכשרה להתמקם בזריזות בעולמם של אנשים זרים.
"בוקר טוב, מר קאופמן," אמרה המטפלת, אינה פונה אל אהרון כי אם אל קרל, שהנהן קלות.
אהרון הושיט את ידו אל המזוודה שלו. השעה היתה מאוחרת, והוא ידע שעליו להיות כבר בדרכו לנמל התעופה.
"נתראה כשאחזור," אמר לשניהם.
הוא ציפה שאביו יפגין כלפיו עניין דומה לזה שגילה במטפלת שלו, אבל האיש הזקן קם מכיסאו. אהרון, שהתקשה להשיב לו באותה מטבע, המשיך להחזיק את המזוודה בידו ונותר נטוע במקומו. גם מחוות הידידות של אביו היו כמו טילים ארוכי טווח, כאלה ששוגרו ממרחק כה רב עד שאהרון אפילו לא שם לב שהם מגיעים. הם היו ונותרו זרים מבוישים, בלי שמץ של הבנה ביניהם, ממש כשם שהיה לפני שנאלצו לחלוק אותה קורת גג. כמה ימים לעולם לא יפצו על עשרות שנים אבודות, חשב אהרון, ומסוכן היה לחשוב אחרת. הוא יפתור הכול כשיחזור הביתה. אביו יעבור בקרוב לבית אבות, והוא עצמו יקבל בחזרה את חדר השינה שלו ואת בתו. אכן יש להם בעיות, אבל לאיזה הורה לילד מתבגר אין בעיות?
"צר לי שאני מחמיץ את מבחן הנהיגה שלך," אמר לפטרה כשהצטרפה אליו ליד דלת הכניסה.
"אתה חושב שזאת הבעיה, אבא?"
"אני חושב שזו הסיבה שאת כועסת עלי. ואת כועסת בצדק."
"אל תדבר איתי על צדק, אבא. לא כשאתה מתייחס לסבא כמו אל כלב שאפשר להשאיר בכלבייה וללכת."
"הוא לא בכלבייה. הוא בדירה שלי. יש לו מטפלת. ויש לו גם אותך."
אהרון פסע כמה צעדים לאחור ועמד כעת מחוץ למפתן הדירה, מחוץ להישג ידם של אביו ושל בתו. כל מה שעשה היה לא בסדר, הכול היה מטופש וצבוע. היא לעגה לו על שבילי האופניים, היא אכלה בשר והיא דיברה אליו כאילו היתה החכמה מבין שניהם. עצם העובדה שהיה בן גרוע נתנה בעיניה גושפנקה לכך שהוא גם אבא גרוע. הוא הבטיח לה, ובכל זאת בחר בעבודה על פני המשפחה. נכון, הוא באמת פישל, אבל לא כמו אבא שלו, שעליו פטרה טרחה להגן. גם זו היתה מעין בגידה, גם זו היתה בחירה באחד על פני האחר.
מסיבה כלשהי, עברו של סבא לא היווה בעיה. בילדותה בילתה זמן כה מועט בחברת סבה, עד שיכלה לעצב אותו ככל שדמיינה בעיני רוחה.
"אני חייב ללכת," אמר אהרון.
"נוסע להציל את העולם?" קרא אחריו אביו, רק כדי להיות בוטה.
נוסע לברוח ממך, חשב אהרון, רגע אחרי שפטרה כבר טרקה לו את הדלת בפנים.


האוויר הלח של אנגליה חסר אותה רמיזה לנוקשות הקפואה של החורף שירדה כבר על טורונטו. בחוץ היה חשוך. כשטס הבוקר מזרחה, הוא נמלט לא רק מבתו ומאביו אלא גם מהשמש. אהרון השאיר את חלון המונית פתוח עד שעלו על הכביש המהיר המוביל ללונדון.
רק לאחר שאטם את עצמו, טלפן לבתו, אבל היא לא ענתה. הוא התקשר למטפלת שאמרה שהכול בסדר ושאלה אם הוא רוצה לשוחח עם אביו. אהרון אמר לה שלא, ואחר כך כתב מסרון לפטרה כי זו היתה הדרך היחידה לתקשר איתה.


אבא שלך נחת ומוסר דרישת שלום. נשיקות


זה נשמע עלוב, אולי אפילו מעורר רחמים, אבל הוא שלח את המסרון בכל זאת. ממילא שום דבר שיעשה או יאמר לא יישא חן בעיניה.
הוא הזמין חדר באחד מאותם מלונות שעובדיהם היו בינלאומיים לא פחות מהאורחים שלנו בהם. האישה בקבלה הגיעה מהיכנשהו במזרח אירופה, והאיש שהציע להעלות את התיקים שלו לחדר הגיע ממקום נידח עוד יותר, היכנשהו במזרח הרחוק, אולי פקיסטן או הודו או בנגלדש. הבריטים בחרו לעזוב את האיחוד האירופי, ואהרון תהה מה יקרה כעת לכמה מהמהגרים הללו, מה יקרה ללונדון עצמה. הרי מחצית מהאנשים שהתגוררו בעיר היגרו אליה ממקום אחר, והעיר שהיתה לבית תהפוך פתאום למקום זר.
החדר היה אפרפר אך מסוגנן, עם נוף חלקי להייד פארק, שהיה כעת רק כתם שחור שרוע לרגליו, כמו האוקיינוס האטלנטי שמעליו טס לפני כמה שעות. הוא התכונן לישון. מחר הוא יצא לסיור באתרים שונים בחברת מהנדסי העיר ופוליטיקאים מקומיים. תוכנית האב לסלילת שבילי האופניים כבר היתה מוכנה, ובדרום לונדון גם החלו לסלול את המעגל הראשון של כבישים מהירים, נדבך נוסף ברשת כבישים מסועפת שתקשר בין מרכז לונדון לשכונות החיצוניות לה. בקרוב מאוד, כל העיר האדירה הזאת תהיה מרושתת, וכך גם טורונטו. והוא, אהרון, ייקח חלק בכל ההתחדשות הזאת, דבר שעורר בו תחושה נהדרת.
לא, הוא לא נסע להציל את העולם, כפי שהעיר לו הבוקר אביו בזלזול, אבל זו לא היתה המטרה שלו מלכתחילה. כיועץ מדיניות בכיר לממשלה המחוזית של אונטריו, הוא בסך הכול ניסה לשפר את העולם, ולו במעט. הוא לא היה נבחר ציבור שנקש על דלתות ופיזר הבטחות שאין שום דרך לכבד. הוא ישב מאחורי מכתבה וכתב ניירות עמדה שאפשר היה, בעת הצורך, לזרוק לפח לו התברר שהם לא זוכים לאהדה בקרב אלו שפתחו את הדלתות.
זה היה שם המשחק, ואהרון הרגיש שהוא שחקן מצוין. הוא נמצא בלונדון, לא? רגע לפני ששקע בשינה, דמיין לעצמו שבילי אופניים נמתחים ברחובות העיר ותופרים את העולם.
כשניעור משנתו למחרת בבוקר, אהרון הופתע מהאור הבוהק, הים־תיכוני כמעט, שהתפרץ פנימה מבעד לחלון. הפארק מתחתיו, כה חשוך ומסתורי בליל אמש, נראה כמו ים ירוק ומסמא. הוא שטף את לונדון כמו קו מפלס גבוה של שגשוג. אהרון התלבש ויצא החוצה, ויתר על ארוחת הבוקר במלון ובחר בבית קפה באחד הרחובות הצדדיים. האיש ששירת אותו היה בריטי ממש כמו האישה שמסרה לו את המפתח לחדרו אתמול בלילה. האנשים האלה, אזרחי אירופה, כבר לא יהיו בקרוב נתיני בריטניה הגדולה. לו היה אדם מסוג אחר, היה מתעניין ושואל אותם איך הם מרגישים ומה הם מתכוונים לעשות בנדון. האם הם מרגישים שייכים, או שאולי הם רואים בעצמם אורחים? ומה עם אהרון, שהחזיק בדרכון קנדי, מקושט בסמל מצועצע ומסובך יתר על המידה, כולל אריות, חד־קרנים, וגם דגל יוּניוֹן ג'ק אחד שקל מאוד להבחין בו. לאהרון לא היתה כלל מורשת אנגלית, אבל המדינה שבה נולד היתה חלק מחבר העמים הבריטי, והדפיסה על שטרות הכסף שלה את דיוקנה של המלכה. היא הגיעה לביקור כשאהרון היה ילד, וכדי לקדם את פניה הוציאו את כל התלמידים לרחוב.
הם עמדו לפני גדר בית הספר, לאורך רחוב עם בתי לבֵנים נמוכים מצדו האחר, מסוג הבתים שאביו נהג לבנות, והמלכה חלפה על פניהם בשיירה ונופפה לקהל באדישות.
גם אביו, כמו המלכה, הגיע מאירופה. הוא נחת בקנדה אחרי המלחמה והפך לקבלן זעיר, כחלק מהלהט שלאחר המלחמה להרוס את ההיסטוריה — טבעית ומלאכותית כאחד — בהפקרות חסרת מעצורים. יערות נכרתו ואדמות חקלאיות הולאמו כדי לפנות מקום לפרוורים חדשים. בניינים ישנים ומרשימים במרכז העיר נעקרו ממקומם כמו שיניים רקובות והוחלפו במבנים גבוהים, נוצצים וזקורים מדי. לאביו לא היתה שום זיקה לעבר, לא היה לו כל עניין בו; הוא פשוט דרס אותו בדחפור.
אביו לקח אותו פעם — ככל שאהרון זכר, רק פעם אחת — אל אחד מאתרי הבנייה שלו והראה לו את הקרקע הרמוסה שהצמיחה קרשים מתים במקום עצים פורחים. אהרון תהה תמיד מה ביקש אביו להראות לו. הביקור לא החדיר בו גאווה על הישגיו של אביו. קרל היה רציני ומיושב מכדי להסתפק ברברבנות פשוטה, אבל גם תכליתי מדי באופן שבו חבט בידו הקפוצה את הקסדה המיניאטורית על ראשו של אהרון. הוא ודאי רצה להראות לו משהו, אך נדמה שדעתו היתה מוסחת מכדי להשלים את המשימה, והוא השאיר את בנו לבדו שוב ושוב כשפנה להתייעץ עם הגברים שעבדו באתר. אולי זה היה הלקח — שהאדם תמיד לבדו? שאסור לו לסמוך על איש, גם לא על אביו? במיוחד לא על אביו.
אהרון עמד לבדו וחיכה, ופתאום הבחין בציפור שצפה לה בתוך שלולית גדולה של מים עכורים. הוא הסיר את הקסדה שקרל הניח על ראשו ואסף בה את הציפור, בתקווה להחיות אותה.
"היא מתה," אמר לו קרל כשחזר אליו, גם בשעה שהציפור פרכסה פרכוס אחרון בניסיון לשרוד. אהרון רצה לקחת את הציפור הביתה ולרפא אותה, אבל אביו ידע שאין תקווה. "זו רק ציפור," אמר, ובאותו רגע הרגיש אהרון שאביו הוא שאחראי למותה.
אנגליה, ואותה אירופה שממנה הגיע אביו, שוב פרפרה. פליטים זרמו לתוכה וחצו גבולות, ואיש לא ידע מי שייך ומי לא. יועצי מדיניות בכירים לא היו אמורים להעלות לנגד עיניהם רעיונות רומנטיים, בוודאי לא לעיני השרים ששירתו.


עיצוב הרחוב של לונדון הרשים אותו מאז ומתמיד, למשל האופן שבו עמודי המחסום השחורים שחצצו בין הכביש למדרכה היו כולם זקופים להפליא וחפים מפגמים. ספסלי הפארק והמתרסים, השילוט המצוין ופנסי הרחוב לא נראו כאילו נרכשו בחנויות המציאות של ערי צפון אמריקה. עוד לפני שהבין מה הוא עושה, פנה אהרון לכיוון הנהר.
היה זה בעיצומה של שעת העומס, והרחוב היה חנוק ממכוניות ועמוס ברוכבי אופניים מתנשפים, אם כי פחות מכפי שציפה לראות ביום שטוף שמש. הוא ידע שיידרש לו זמן רב כדי לחזור למלון, ועל כן פנה ללכת על הפס הכחול של שביל האופניים הייעודי לכיוון אֶמבָּנקמֶנט, הכביש והטיילת שלאורך גדת התמזה, ואל פגישת הבוקר שלו. הוא הגיע מוקדם, התיישב על ספסל והתרשם מנופי התמזה. היו שטענו שדגי סלמון משריצים כעת בנהר. אֶמבָּנקמֶנט היה הרבה יותר מהכביש המהיר לאורך הנהר. מתחת לרגליו נמתח אחד מצינורות הביוב האדירים בעולם, שנבנה כדי לנקות את העיר מהזוהמה והלכלוך שהצטברו בה מאות שנים. ומאז כבר אין עוד הצפות מכיוון התמזה, אין עוד מי שופכין שמתערבבים במימיו המצחינים, וגורמים לכולרה ולמחלות כרוניות. במקום זאת יש שדרה אלגנטית של פנסי גז, אנדרטאות, מעקות, וכעת גם שבילי אופניים.
הוא נפגש עם קבוצה של מהנדסים, פוליטיקאים מקומיים וכמה נציגים מהתקשורת, הצטרף אליהם לסיור בנתיבי האופניים המתוכננים של העיר, ושמע על העלויות הצפויות ועל ההחלטות שהתקבלו בדרגים הפיננסיים והפוליטיים. הם דיברו על בדיקות ההיתכנות הנרחבות לניהול התנועה, על ההיקפים הצפויים ועל נתוני הצמצום בפליטת גזי חממה, ואהרון ספג את כל מה שנשמע לו שימושי לשאיפותיו.
"אתה נראה קצת המום."
האישה שדיברה היתה אשת תקשורת. היא עקבה אחר המתרחש כשעל פניה חיוך מהסוג שמוחו פירש כמסוכן. הוא עשה כמיטב יכולתו להתחמק ממנה.
"אני כנראה עדיין סובל מג'ט־לג," אמר. "קמתי הבוקר מוקדם מדי."
"יופי. כבר חשבתי שזה כי האמנת בכל החרא הזה."
"סליחה?"
"אתה מאמין בזה או לא?"
"צר לי, אני לא בטוח שאני אמור לדבר איתך."
"אני לא בתפקיד." האישה הרימה את ידיה כדי להראות שאין בהן פנקס ורשמקול. "וגם אם הייתי בתפקיד, זה בסך הכול עיתון קהילתי קטן."
בזה היו אמורים להסתכם חילופי הדברים ביניהם, אך הוא מצא את עצמו צועד לצדה. "אני חוזר למלון," אמר, והתכוון לשחזר את צעדיו לאורך אֶמבָּנקמֶנט, שהיה פקוק לחלוטין אף ששעת העומס חלפה מזמן.
"שבילי האופניים האלה כבר יצרו פקקים ענקיים," אמרה. "רמות הזיהום הרקיעו שחקים. ניידות משטרה ואמבולנסים לא מצליחים לעבור. זה בסך הכול מיזם גאוותני שהגה ראש העיר לשעבר. אתה יודע איך אנחנו קוראים לרוכבי האופניים? לייקרה־מן. הם לא רוכבים לעבודה, הם יוצאים למרוץ. רובם גברים צעירים בכושר מצוין, וגם כמה נשים, וכולם משחקים אותה קדושים, שמוקים מתנשאים שכמותם."
"תמיד יש בעיות בתחילת הדרך," אמר לה אהרון.
"אז אתה כן מאמין. זה מסביר את המבט ההמום שלך. אבל זה בסדר. אני אוהבת מאמינים. אתה רעב?"
אהרון לא אכל ארוחת בוקר וגווע ברעב, אבל לא היה משוכנע שהוא קורא נכון את המצב. מה קורה פה בעצם? עלה על דעתו שהיא בסך הכול משתעשעת קצת על חשבונו, אבל גם מפלרטטת איתו.
"איפה המלון שלך?" שאלה.
אהרון ענה לה שהוא לא רחוק, וכשחצו את גרין פארק ולאחר מכן צעדו בפּיקָדילי, הוא שאל את עצמו באיזו נקודה הם יעצרו וימצאו מקום לאכול, ומדוע נדמה לו שהתנועה שלהם לכיוון המלון היא בלתי נמנעת. דומה שהיתה תלויה ביניהם איזו הבטחה לתאוות בשרים, ופתאום ניעור בו הדחף להיות עם אישה. זה היה דחף של רווק, הראשון שחווה מאז גירושיו מאיזבל. אבל הכול עדיין היה מעורפל, האישה שלפניו היתה משתנה לא ידוע, והשיחה על שבילי האופניים בלתי נתפסת. אבל זה בהחלט שם, חשב לעצמו, אותה משיכה אל עבר חיים חדשים, אם כי רק המחשבה על מציאת אדם חדש לחלוק עמו את חייו נראתה לו מתישה. כל העבודה הקשה, כל הלמידה, כל הסיפורים שצריך לספר שוב כדי להפוך אישה זרה לבת זוג. אבל הוא כבר הרחיק לכת, הרחיק מדי.
גם כשחצו את אולם המבואה ונכנסו למעלית, הוא התקשה להפנים את המחשבה על מה שהם עומדים לעשות. הוא החליט שהם עולים לחדרו כדי להזמין שירות חדרים.
חדרו עדיין היה שטוף אור, ואהרון רצה להגיף את הווילונות, אף שזה עלול להיות נועז ושקוף מדי. אם כי, מה היא עושה איתו פה? ומה הוא עושה איתה?
בדיוק באותו רגע צלצל הטלפון. הוא הציץ בו. המילה בית הופיעה על המסך.
"אל תענה," ביקשה.
"אני חייב לענות."
"ילדים?"
אבא.
הוא הניח למכשיר לצלצל ובהה במילה המוארת, כאילו לא הבין איך הצליח אביו להשיג אותו. נדמה שהיתה לאיש זרוע מגומי, שנמתחה גם מעבר לקרנות רחוב, חצתה רחובות וערים ואוקיינוסים, ולפתה את אהרון מבעד לחלון הטבול באור שמש. ראשו הלם בפראות. הוא שכח לגמרי מפטרה ומהעובדה שהיא לא שלחה לו מסרון בחזרה.
"הלו?"
"מר קאופמן?" זו היתה המטפלת.
"כן," ענה.
"מר קאופמן, אבא שלך נעלם."
אהרון הציץ בשעון. השעה היתה שמונה וחצי בבוקר.
"הכול בסדר?" שאלה האישה שעמדה בחדר המלון שלו, לאחר שניתק את השיחה.
לא, חשב אהרון. הכול לא בסדר. הוא סבל מג'ט־לג, והרהר בפצעים ובציפורים ובדברים אחרים שאכלו אותו מבפנים, ושום שביל אופניים לעולם לא יוכל לתקן. אבל היתה איתו בחדר מישהי שאולי יכולה לעזור, ועל כן הוא הרים את השלט ולחץ על הכפתור שהגיף את הווילונות. הוא ייתן לעצמו כמה שעות, ולאחר מכן יעלה לטיסה הראשונה הביתה.