“"תפסיקי להאמין לשקרים שלך", זה כל כך קשה רייצ'ל.
אני ממשיכה לשמוע את הפחדים שלי, ואני מנסה להניח אותם בצד, ולא לתת להם להשפיע על הפעולות שלי, אבל האי-ודאות תמיד מנצחת.
מה הסיכוי שהכל יהיה בסדר?
עד עכשיו שרדתי את כל מה שהעולם זרק עליי, אבל נמאס לי להסתפק בפירורים.
אולי פשוט יש לי תיאבון מוגזם לחיים, כי משום מה זה נראה ששום דבר לא מספק אותי.
אני מ-נ-ס-ה.
לא להקשיב לשקרים האלה, לא לתת לאנשים אחרים לקבוע את הערך שלי ומה אני יכולה או לא יכולה לעשות.
אבל החיים ממשיכים להוכיח לי שוב ושוב שאני אף פעם לא מספיק.
לא עבור אחרים, ובעיקר לא עבור עצמי.
אז אומרים לי מידי פעם שאני מדהימה.
אז אומרים לי מידי פעם שאני מהממת.
יפה, מוכשרת, חכמה - כל המילים האלה לא מתקנות לי שום דבר.
כי אני מרגישה את ההפך הגמור, גם כשהראש שלי חושב אחרת.
אני תמיד מתנצלת על הדעות שלי, כי מי אני שאדבר?
אני תמיד יורדת על המראה שלי באוזני אחרים, כאילו שזה מגן עליי מביקורת.(למה זה עדיין לגיטימי להעביר ביקורת על איך שאנשים אחרים ניראים ומתלבשים?!)
ואני תמיד, קוראת לעצמי מטומטמת.
אין לי ביטחון עצמי בשום דבר, אבל זה לא מפריע לי יותר מדי.
למדתי ששום דבר לא באמת משנה, ואף אחד לא יזכור אותך במילא, אז תעשי מה שבא לך.
אני פשוט לא מרגישה שהדברים שאני עושה משנים משהו.
וגם אם אני רואה במו עיניי, שהם כן משנים, מאוד משנים, זה רק מעורר בי רעב עצום לשנות עוד.
זה רעב שאני לא יכולה לספק, כי אני על דרך שאני לא מבינה, משנה דברים שאני לא יכולה לראות מבחוץ.
ואני לא יודעת את הדרך לשם.
אני אמורה לכתוב ביקורת, ואני יודעת איך עושים את זה, אני יכולה לעשות את זה בצורה טובה.
אני יכולה לסכם בצורה טובה את כל מה שאהבתי ואת הדברים שפחות התחברתי אליהם.
אבל שורה תחתונה, התוכן עצמו לא ממש משנה לי.
כי כשאני מרגישה עצובה, כשאני בקרשים, זה הספר שאני רוצה לקרוא.
הספר הזה מרגיש כמו לבכות על הרצפה עם חברה.
"שום דבר לא מסתדר לי! אני לא יודעת מה לעשות!", והיא עונה, "הכל בסדר, אני מבינה אותך, וכן זה באמת קשה. אבל איזו ברירה יש לנו? לוותר?".
לא.
ללא ספק לוותר זו לא התשובה.
לשחרר מהדברים שאני לא יכולה לשלוט עליהם? - כן.
להראות חמלה כלפי עצמי כשאני עוברת קשיים? - כן.
לקבל את עצמי כשהלחץ מצליח להפוך אותי למשוגעת? - כן.
אבל לא לוותר.
לא לחכות למישהו אחר שיפתור את זה עבורי.
וזו השורה התחתונה של הספר.
לכי לשטוף פנים, תבכי אבל אל תוותרי וזה בסדר לקחת הפסקה כשזה נהיה קשה מדי, אבל תזכרי- את היחידה שיכולה לשנות את חייך.
האם יש בכלל טעם לדרג את הספר הזה?
בפעם הראשונה שקראתי אותו הוא היה 5 כוכבים, הפעם הוא יותר 4.
לדעתי הספר השני יותר טוב, כי הוא עורר בי קנאה ליצור, ולהתפתח.
אבל הספר הזה לא עשה את זה, אולי כי זו לא המטרה שלו לתת לך עצות או לפתור לך את הבעיות.
המטרה שלו זה לפקוח לך את העיניים, ולעזור לך לראות יותר טוב, שתמיד יש דרך.
שהחלום שלך אף פעם לא אבוד לנצח ושאת צריכה לטפל בעצמך קודם כל, ואחר כך בכל השאר.
כשאני עצובה, אני לא רוצה שיגידו לי לקום ולעשות משהו מועיל עם עצמי.
אני ללא ספק מעדיפה שישבו איתי וידברו איתי על כל מה שכואב לי, על איפה שקשה לי, שישתפו אותי בסיפורים שאולי אני יכולה לשאוב מהם נחמה או השראה, ואז בסוף יחייכו אליי ויגידו לי: "הי, זה לא הסוף שלנו, יש עוד הרבה שאנחנו צריכים לעשות. אז בואי נקום מהרצפה, ונתמודד עם השיט שלנו".
זה פשוט ממש קשה עבורי להאמין בזה כרגע.
שיש לכל זה תכלית.
אני עובדת כל כך קשה על עצמי, כל יום, ואנשים קוראים לי עצלנית.
אני פשוט רוצה להוכיח להם שהם טועים, ואני לא יודעת איך לעשות את זה מבלי לאבד את עצמי בתהליך.
נמאס לי לנחש את התשובה הנכונה, וספרים כאלה לא יכולים לתת לי אותה.
אולי אף ספר לא יכול לתת לי אותה...
אבל איזו עוד אופציה יש לי?
מתישהו אני אמצא את זה, ואם לקרוא ספרים כאלה מגביר את הסיכויים שלי, אז נראה לי שאני אמשיך לקרוא אותם עד שזה כבר לא יהיה הכרחי.
אני מנסה לחשוב את הדברים הנכונים רייצ'ל, אני מנסה לפקפק במה שאני חושבת שאני יודעת, אבל לא יודעת מה איתך - אני צריכה הוכחה יומיומית מהמציאות לכך שאני בסדר.
אולי זאת הבעיה שלי...אני צריכה הוכחה לערך שלי, ואת הערך שלי אי אפשר למדוד.
זה כן אפשרי אם אתה מסתכל על מה שאדם עשה עם חייו, אבל אני לא עשיתי עם חיי שום דבר עדיין, ואני גם לא יודעת מה אני רוצה לעשות.
אין לי אקסים, לא עשיתי רישיון, לא טיילתי בעולם, לא קראתי כמות מגוחכת של ספרים, אין לי יותר מדי כסף בחשבון, ואף אחד לא לוקח אותי ברצינות בגלל הדברים האלה.
והקטע הוא, שפאקינג לא אכפת לי.
אבל נמאס לי שהראש שלי קורא לי לוזרית.
פעם אחת רייצ'ל, הייתי רוצה להוכיח להם שאני לא צריכה את הדברים האלה כדי להיחשב מוצלחת.
שהצלחה לא נמדדת בעיניי על ידי הקמת משפחה, לימודים, זוגיות, קריירה, כישורים חברתיים או אומנותיים...פשוט לא אכפת לי מהדברים האלה.
אבל כן אכפת לי ממשהו.
אכפת לי מזה שאני קמה כל בוקר, ויש לי את הרעב המייסר הזה לשנות את העולם.
אבל העולם מזלזל בי רייצ'ל, אז אולי מגיע לו לסבול מהיעדרותי?
גאד, אני רק מנסה לעזור, למה זה כל כך קשה לעזור לאנשים?
הייתי ממשיכה את השיחה הזאת איתך, אבל שכחתי שאני בעצם כותבת ביקורת, ואי אפשר לחלוק יותר מדי מידע עם אנשים זרים.
הם עוד עלולים לחשוב שהם מכירים אותך.
אירוני בהתחשב בכך שאני כותבת לך, וללא ספק, אפילו אחרי שקראתי שני ספרים ממך, אני עדיין לא מכירה אותך.
אבל תודה שאת שם, אני מעריכה מאוד את העבודה שלך, בבקשה תוציאי עוד ספר.
נ.ב
סורי על הארבעה כוכבים רייצ'.
אבל הדברים האלה לא מגדירים אותנו מחדש נכון?
אני עדיין אקנה כל מה שתכתבי.”
