התעוררתי בבוקר סגרירי ואפרורי שעשה לי חשק להישאר במיטה. מי רוצָה לקום מהמיטה ביום שכזה? כיוונתי את השעון המעורר לשעה שבע וחצי ואפשרתי לעצמי עוד כמה דקות של חסד במיטה, לפני שאני יוצאת לענייני היום. מהר מאוד הגיעה השעה שבע וחצי. אין ברירה, אני חייבת לקום. יש לי טקס של בוקר שלוקח לי הרבה זמן והמטופלת הראשונה צריכה להגיע אליי בשעה תשע וחצי. קמתי והתחלתי להתארגן ליום עבודה בקליניקה. יש לי מספר ימים בשבוע בהם אני מטפלת טיפולים אישיים. אני מאוד אוהבת את הימים האלה, שכן הקשר האישי עם הסיפורים של האנשים והעבודה האישית איתם נותנים לי להרגיש משהו אחר. משהו מעצים, משהו נינוח יותר.
סיימתי את ההתארגנות של הבוקר, נכנסתי לקליניקה והתחברתי לאנרגיה של אור ואהבה. נשמתי מספר נשימות, קראתי קצת באחד הספרים שמונחים אצלי בקליניקה ואז נשמע צלצול בדלת. לא ידעתי כלום על הבחורה שצריכה להגיע מעבר לשמה, איילת. לא ידעתי למה לצפות שכן השיחה המקדימה איתה לא היתה מפורטת במיוחד — היא לא הסכימה לחשוף כמעט כלום בטלפון — ורק קבענו בה מפגש כפול להיום. אולי בהמשך אבין יותר. ניגשתי לפתוח את הדלת, ומתגלה לפני אישה מדהימה ביופייה, מטופחת מכף רגל ועד ראש, שיער שחור גולש ארוך, עיניים בהירות בעלות צבע ירוק אפור. הסתכלתי עליה בהתפעלות. רואים שהיא משקיעה זמן לטיפוח המראה החיצוני שלה. לרגע התבלבלתי ומיד חזרתי לעצמי.
״היי, נעים מאוד. אני בטי.״
״נעים מאוד. איילת.״
״היכנסי. להכין לך משהו לשתות?״
״לא, תודה.״
היא נראתה לי מאוד לחוצה. הרגיש לי שמשהו תקוע לה בגרון ורק מחכה לצאת החוצה. נכנסנו לקליניקה וכל אחת התיישבה במקומה.
״איך אפשר לעזור לך?״
״וואו... שאלה טובה. אני שואלת את עצמי כל יום איך אני יכולה לעזור לעצמי...״
״ובכל זאת הגעת אליי לכאן.״
״כן, הגעתי... בהחלט. אוקי, אז איך את יכולה לעזור לי? נראה לי שהכי פשוט שאני אתחיל לספר לך את הסיפור שלי ואת כבר תביני...״
״אני מקשיבה.״
״אז שמי איילת, את זה את כבר יודעת. אני בת 55...״
״בת 55?״ חזרתי על דבריה. חשבתי שלא שמעתי טוב.
״כן, אני יודעת שאני נראית צעירה מגילי. כנראה בורכתי בגנים טובים. אני לא יודעת באיזה שלב בחיי החלטתי שאני לא רוצה להביא ילדים לעולם, אז — כפי שהבנת — אין לי ילדים ואני גרושה. אני גרה בתל אביב בדירה מדהימה שרכשתי בעצמי, אני עצמאית בחיי ובעבודתי והאמת שיש לי הכול, כל מה שרציתי אי פעם בחיים.״
״נשמע שהצלחת להשיג כל מה שחלמת עליו.״
״כן, בהחלט?״
״אפשר לדעת במה את עוסקת?״
״בהמשך... אני רוצה לספר לך את סיפור חיי, ואת תביני בהמשך. נולדתי למשפחה בת 5 ילדים. אני בת יחידה בין ארבע אחים. גדלנו בשכונת הכובשים בתל אביב, אמא שלי היתה עסוקה בגידול הילדים ואבא שלי עבד עד שעה חמש ולאחר מכן היה הולך לבית הכנסת, כך שכמעט לא ראיתי אותו.״
״מה מקומך בין האחים שלך?״
״אני השנייה. יש לי אח גדול יותר ממני וכל השאר קטנים יותר ממני. גדלנו בדירת חדר וחצי. ההורים שלי עלו ממצרים ושיכנו אותם בדירה קטנה והם, מבלי לשאול הרבה שאלות, קיבלו את הדירה וכך מצאנו את עצמנו 7 נפשות בדירת חדר וחצי, ישנו כולנו ראש וזנב, והשירותים היו בחצר. את יכולה לתאר לעצמך מה זה היה מבחינתי — ילדה קטנה שגדלה בסביבת בנים. השנים עברו ומילדה הפכתי לנערה וככל שגדלתי הרגשתי איך טבעת החנק של האחים מתחזקת. הפכתי לנערה עדינה ויפה, בעלת שאיפות, רציתי להיות שחקנית, להביא למימוש את האהבה שלי לבמה. לא ידעתי שהאחים שלי חושבים אחרת ממני...״
״מה זה אומר?״
״באזור שגדלנו בו היה הרבה פשע, זנות ומה לא... האחים שלי שהיו פחות תמימים ממני וראו בי נערה יפיפייה תמימה שלא באמת מבינה שום דבר בחייה, הבינו שהם צריכים להגן עליי, לשמור עליי...״
״איך הם שמרו עליך?״
״בדרך הכי פרימיטיבית שקיימת — הם החליטו לחתן אותי! זאת הדרך, מבחינתם, לשמור עליי שאני לא אפול לזנות. את מבינה... אני נערה בת 17 שרק מתחילה ליהנות מהחיים, שואפת להיות שחקנית ולעמוד על במות — והם מחליטים לחתן אותי. מהר מאוד הגיע החתן המיועד — גבר בן 24, מבוגר יותר ממני ונראה הרבה יותר מבוגר מגילו — לפעמים הרגיש לי שאני הילדה שלו! לי לא היתה שום החלטה בעניין והם החליטו עבורי והיו בטוחים שהם עושים את הדבר הכי נכון. הרגשתי כאילו מישהו העלה אותי על רכבת הרים והתחנה הסופית היתה החתונה שלנו. מהר מאוד הפגישו בינינו, התקיימה פגישה עם ההורים, נקבע תאריך לאירוסין ותאריך לחתונה... כן, שכחתי לציין שהוא היה בעל אמצעים כלכלים, מה שנתן את האישור הסופי לחתונה שלנו, שכן אמא שלי נרגעה שהבת שלה מתחתנת עם מישהו שהוא מסודר מבחינה כלכלית.״
״אהבת אותו?״
״אהבה? מה זה אהבה? ׳אל תדאגי, ילדתי, את תלמדי לאהוב אותו עם הזמן׳ — אני זוכרת את המשפט הזה של אימי חרוט בזיכרוני. אבל אני לא הצלחתי לאהוב אותו. האחים שלי היו מאושרים שהצליחו לשדך לאחותם גבר שווה שייקח אותה מהחור הזה שגדלנו בו, ואני שנאתי אותם, כעסתי עליהם. איזה זכות יש להם להחליט מה טוב עבורי ומה לא, איזה זכות יש להם להתערב לי בחיים? אבל מה יש לילדה בת 17 להגיד? כלום! אף אחד לא מקשיב לילדות קטנות. הבנתי שאני צריכה לבלוע את הצפרדע ושזהו גורלי, להתחתן ולהיות אשתו.״
היא נאנחה לפני שהמשיכה.
״נפגשנו מספר פעמים לפני האירוסין. אני הרגשתי שאני חיה כאילו אני בחלום ועוד מעט אתעורר מהחלום והסיוט יגמר, אבל שום דבר לא נגמר — הכול רק התחיל. מצאתי את עצמי נשואה ובת 17 וקצת, וברגע הזה שהוא שם לי את הטבעת על האצבע ברגע הזה הסתיימו לי כל החלומות, הסתיימה לי תקופת הנערוּת הפכתי להיות אישה בלי חלום, הפכתי להיות חיה־מתה — חיה כי אין ברירה, החיים היו חייבים להימשך — אבל בפנים הרגשתי מתה.״
״ואיך אני יכולה לעזור לך?״ שאלתי שוב.
״בקרוב את תדעי. בינתיים אני רוצה להמשיך לספר לך את הסיפור שלי. את תביני עוד מעט הכול.״
״מה שתחליטי, יקירה.״
״אז איפה הפסקתי?״
״בחתונה שלכם, הרגע הזה שהוא שם לך את הטבעת על האצבע.״
״אה, כן... בחתונה. נכון אני לא יודעת מי התחתנה שם, בטח לא אני. הרגשתי לא מחוברת לעצמי. ראיתי את כולם רוקדים מסביב, שמחים... האחים שלי, ההורים שלי, בעלי — כן, אני לא מאמינה שאני אומרת ׳בעלי׳. כולם רקדו, כולם שמחו. אני לא מבינה בדיוק על מה כולם שמחו... בטח כל אחד מהסיבות שלו. ההורים שלי היו שמחים שהם לא צריכים לדאוג יותר לבת שלהם, היא מצאה גבר מסודר ומה צריך יותר מזה. אחים שלי שמחו שעזבתי את השכונה, שהם הצילו אותי — הם הרגישו שהם הצליחו איתי! המשפחה של בעלי שמחה שהם מצאו עבורו כלה צעירה, בתולה, ילדה טובה מבית טוב. כן... כל אחד והשמחה שלו, ואני... אני עוד לא ידעתי, לא הבנתי כלום. הכול עבר מעליי לאט לאט... כשאתעורר, אהיה כבר בסיוט שלי.״
״אני רוצה להבין משהו. מה זה אומר שלא הרגשת מחוברת לעצמך? שלא היית שם? היית בהכרה?״
״אני לא יכולה להגיד שהייתי בהכרה. הרגשתי כאילו שתיתי בקבוק שלם של ויסקי, כל החושים שלי לא פעלו באותו הרגע. הייתי בסוג של השהייה עד שהגענו לחדר במלון.״
״ומה קרה שם?״
״וואו... ׳מה קרה שם׳... היום אני יכולה להגיד שזאת היתה החוויה הראשונה של פחד וחרדה בחיי. רציתי לחזור הביתה ושהאדמה תבלע אותי, לברוח משם. הגענו לחדר במלון והוא היה מאוד מאושר. הוא פתח לנו בקבוק יין ומזג לנו. היה לי קשה לשתות. הרגשתי איך הגוף שלי הופך נוקשה, פחדתי שהוא ייגע בי. הוא הסביר לי שזהו יום הכלולות שלנו ושחלק מליל הכלולות הוא חיבור גופני. ׳למה אתה מתכוון?׳ שאלתי. ׳קיום יחסי מין, אהבה, סקס... יש הרבה דרכים להגיע לחיבור גופני, אני יודע שאת בתולה ושאין לך מושג מה עושים ולכן אני מבקש ממך לסמוך עליי ולתת לי להוביל את המשך הערב.׳ שמעתי את עצמי מדברת לעצמי אבל הקול לא יצא החוצה. פתאום אזרתי אומץ ואמרתי: ׳אפשר רק לדבר היום, אפשר להכיר יותר לעומק, אני ממש לא מרגישה מוכנה לזה...׳ הוא השיב: ׳אני מבין לליבך... זה יעבור לך, את פשוט לא חווית זאת מעולם. את תראי... הכול יהיה בסדר, תהיי משוחררת ותני לי לדאוג להכול.״
״תוך כדי שאני חושבת ודנה עם עצמי הוא כבר היה במיטה, ללא בגדים, האור היה מעומעם והדבר הבא ששמעתי היה קולו קורא לי להיכנס למיטה. הורדתי את שמלת הכלה לאט לאט, מושכת זמן. הייתי נותנת הכול כדי להקפיא את הרגע הזה. התפשטתי... נשארתי עם חזיה ותחתונים... ׳בואי, בואי אליי...׳ התקדמתי בצעדים קטנים־קטנים, מושכת עוד ועוד רגע. נכנסתי למיטה. הוא הוריד לי את החזייה והרגשתי נבוכה, מבויישת. הוא המשיך להוריד לי את התחתונים. רציתי לעצור אותו... רציתי להגיד לו ׳לא!׳ אבל המילים לא יצאו לי מהפה. הרגשתי שאני קופאת במקום, ומאותו הרגע הפסקתי לנשום לא יכולתי לזוז. פשוט שכבתי באותה תנוחה. הוא התנשם כאילו הוא מאוד מתרגש מהגוף שלי ממני, היה לי קשה לשמוע את הנשימות שלו. עצמתי עיניים, ניסיתי לא לשמוע כלום, הגוף שלי התכווץ. אני זוכרת שהוא ביקש ממני ׳להשתחרר׳ ובשלב מסוים פשוט ויתרתי. מסרתי לו את גופי. הוא עלה עליי והרגשתי איך משהו נכנס לגופי, דוקר אותי כמו... צעקתי ׳כואב לי!׳... הרגשתי את הבתולים שלי נפקעים. זהו אני לא בתולה יותר, לא ילדה יותר. אני אישה נשואה. חמש דקות שנראו לי כמו נצח... ואז פתאום זה נגמר והוא הגיע לסיפוק וקם מעליי.״
״ניצלתי את ההזדמנות וקמתי למקלחת, נתתי לזרם לשטוף כל רגע בחווייה הזאת, מרגיעה את עצמי. הרגשתי כעס, תסכול, השפלה ובעיקר חוסר אונים. ומה אני אמורה לעשות עם כל הרגשות האלה בחיי?״
״ומה קורה בהמשך הערב?״
״את לא תאמיני... כשחזרתי למיטה הוא כבר היה שקוע בשינה. הוא נרדם... הסתובב לצד ונרדם. כיסיתי את עצמי, התקפלתי כמו תינוקת וניסיתי ללכת לישון. הרגשתי את הדמעות עומדות לי בקצה העין, עומדות ולא יוצאות. הלב שלי בכה, הגוף שלי בכה אבל הדמעות לא יצאו. כנראה שנרדמתי בסוף. התעוררתי בבוקר מהאור שנכנס דרך החלון, הוא כבר היה ער עם כוס קפה ביד.״
״׳בוקר טוב לך. איך ישנת?׳״
״׳היה לי קשה להירדם, אבל בסוף נרדמתי.׳״
״׳איך את מרגישה הבוקר?׳״
״׳מנסה לעכל את מה שהיה אתמול.׳״
״׳מה יש לעכל... אנחנו בעל ואישה וזהו. תקבלי את הדברים כפי שהם. לא צריך לחשוב יותר מדי. טוב, קדימה, קומי נלך לאכול ארוחת בוקר.׳״
״משכתי את עצמי מהמיטה והסתכלתי על הסדין. היו עליו כתמי דם. שמעתי אותו אומר ׳בתולה כדת וכדין׳. התלבשתי וירדנו לאכול. הוא הביא לעצמו צלחת עמוסה כל טוב ודאג שאני אוכל כמו אבא שדואג לילדה שלו... כך הוא התנהג איתי... ואני הרגשתי שאותו אבא קיים איתי יחסי מין. כן, הבדל קטן. אכלתי לאט, מנסה למשוך את הזמן, להרוויח עוד כמה שעות של חסד.״
״סיימנו לאכול, יצאנו מהמלון ונסענו לבית של חותנתי, שם חיכו לנו כולם — כל האחים והאחיות שלו. ההורים שלי לא היו שם. נכנסתי לתוך הבית ואם היתה אדמה לקבור את עצמי בתוכה באותו הרגע הייתי עושה את זה. פתאום הופיעה מבין כל האנשים חותנתי. היה לה פרצוף מחוייך כזה שאומר לי ׳רק תעשי משהו לא טוב, אני פה שומרת על כל תנועה שלך׳. גל של פחד עבר בי ואמרתי לעצמי שאני מקווה שזה הדמיון שלי.״
״איך קיבלו אותך שאר בני המשפחה?״
״בסדר גמור, הם היו מאוד מחויכים ושמחים לראות אותי, אבל בחותנתי היה משהו מפחיד, מצמרר... ישבנו לאכול. את מאמינה שאפילו עוד לא ידעתי איפה נגור, עד כדי כך הייתי תמימה, ילדה שאף אחד לא טרח לשאול. היה ברור לכולם שאני צריכה לקבל את כל מה שהוחלט עבורי. אני זוכרת שבזמן הארוחה שאלו את בעלי ׳איפה תגורו?׳ חותנתי ענתה באותו רגע ׳פה אצלי, עד שהבית שלהם יהיה מוכן הם יגורו פה.׳ נתקע לי האוכל בגרון. בעלי הסתכל עליי ואמר לי ׳אל תדאגי, רק כמה חודשים עד שהבית שלנו יהיה מוכן. הכול בסדר.׳ סיימנו לאכול ארוחת ערב ולאט לאט הבית התרוקן ונשארנו אני, בעלי וחותנתי...
״׳...קומי קומי, זהו הסתיימה החגיגה, צריך לפנות, לנקות ולהחזיר הכול למקומו.׳ הסתכלתי על הפנים של בעלי וציפיתי שתהיה תגובה לטובתי, אבל אין קול ואין עונה. ׳נו... קדימה, אין לך את כל הערב.׳ בשיא התמימות שלי חשבתי שאני צריכה לעזור — לרגע אחד לא תיארתי לעצמי שאני מנקה הכול לבד, אני שבבית אימי לא הזזתי צלחת ממקום אחד למקום אחר, אני הבת היחידה לארבעה אחים שכל החיים שמרו עליי, הגנו עליי אולי יותר מידי, הופכת בשנייה אחת לכבשה השחורה...״
״אפשר לשאול אותך שאלה?״ קטעתי אותה.
״בוודאי.״
״איך את חושבת שאני יכולה לעזור לך?״
״את תביני בהמשך...״
״אני איתך, בסבלנות ואהבה ללא תנאי.״ באותו הרגע ראיתי דמעות בעיניה. ״הכול בסדר?״ שאלתי.
״אהבה ללא תנאי — האם קיים דבר כזה בכלל? מזמן לא שמעתי את המילים האלה. רק מעצם שמיעת המילים אני רוצה לבכות.״
״את יכולה לבכות, מותר לך, הכול בסדר.״
״אולי בעתיד אבכה. תודה לך על ההקשבה.״
״תודה לך.״