“אחד הסופרים האהובים עלי ביותר מסתבר. משאדו די-אסיס לא רק ידע לכתוב בקצרה אלא שידע להעביר עומק הנתון לאינטרפטציות מרהיבות ולי אישית בכל פעם גורם לחשוב מה רצה לומר בעצם?
אולי אני מזהה איזשהו קשר בינו ובין צ׳אפק לא מבחינת כתיבה או סגנון אך מבחינת היכולת לרתק אותי לאחר סיום הקריאה יותר אפילו מהקריאה עצמה.

בספרון הקצר הזה ישנם חמישה סיפורים קצרים וכולם פשוט מדברים על עקרון השפיות או איך החברה תופסת שפיות או מה נכון לעשות על מנת לבלוט בחברה ומה לא בעצם?

הסיפור רופא הנפש נכתב לפני שפרויד פרסם את רעיונותיו ולכן מדובר בסוג של חיזוי ה-בעיה המרכזית בעולם השפיות או הדיאגנוזה. גם היום יש סוג של תנ״ך בעולם הפסיכולוגיה הקרוי DSM (דיאגנוסטית סטאטיסטיקל מנואל) שמגדיר די במדויק מי מאובחן ומי לא. כמובן שישנו ספר מקביל של הפסיכיאטריה ובמדינות מסויימות ניתן לקבל יותר או פחות ספר כזה או אחר ככוכב הצפון של השפיות או הפתולוגיה. זו בדיוק הבעיה שדי-אסיס מדבר עליה: כיצד מגדירים אי שפיות או פתולוגיה נפשית הרבה לפני שהייתה כאמור הפסיכולוגיה המודרנית.

אם כן ״רופא הנפש״ איננו סיפור על שיגעון אלא על הניסיון להגדיר שיגעון. ד"ר סימאו בקאמרטה אינו סתם דמות אלא שהוא מהות הניסוי. הסיפור איננו קובע בשום דרך מיהו המטורף אך ישנה שאלה מהותית אחרת: מי מוסמך לקבוע טירוף מהו?
ד״ר בקאמרטה מייצג את הרגע ההיסטורי שבו המדע מתחיל לתבוע ריבונות על הנפש האנושית והמדהים הוא שבמהלך הקריאה אתה מבין שהוא עושה את מה שעושה ממניעים פיוריסטיים לגמרי, מדובר באדם טהור שבאמת ובתמים רוצה לרפא את העולם.
וזה ה-״יופי״ שבסיפור, מתוך הטוהר הזה נולדת האימה. המדע שלו פועל לפי עיקרון לכאורה פשוט: כל חריגה מן הנורמה היא מחלה. אך הנורמה עצמה איננה נתונה היא נבנית תוך כדי הניסוי מסתבר. וכאן מתרחשים מהפכים בלתי נתפסים ומאחר ואני לא רוצה לעשות ספויילרים אעצור בחוסר רצון אמיתי כי יש לי המון מה לומר על מהלך הסיפור.
כן אוכל לומר שהרציונליות טומנת בחובה אלימות בהגדרה כשהיא משנה את החוקים, היא מנקבת וחורטת על גבי הנורמה עד הופעתה והופכת את המאזנים מנורמה למחוצה לה. כמובן שדי-אסיס יודע לשלב רודנות ופוליטיקה בתוך מהלכים גדולים שכאלו ועושה את זה פשוט נפלא. בשורה התחתונה הוא מדבר על הסכנה שבשאיפה לאמת מוחלטת או במובן עמוק יותר זהו סיפור על אדם שמבקש להבין את הנפש ומבין שגם הוא כלוא בכזו.

הסיפור השני בקובץ הוא שיחה פשוטה בין ילד שחגג הערב יומהולדת 21 ולאחר שהאורחים הלכו להם, ביקש האב להסביר לו בצורה מרגשת כמעט אם כי חדגונית את מצב החיים מכאן והלאה.
הסיפור “תורת האישיות החשובה” הוא מעין מראה כמעט קומית על החברה הבורגנית. בניגוד לרופא הנפש, כאן הנפש היא לא מרכז הדיון אלא המסכה החברתית קודמת לאינדיבידום ולנפש. זהו סיפור שבו האישיות היא תוצר של הכרה חיצונית בעיקר ואפילו של סימנים גלויים כמו תואר, דרגה, מדים, מדליה, פרסום וכולי....
האב אינו מציע לבנו תורת מוסר אלא תורת הישרדות חברתית. הוא מבקש ממנו להבין כי העולם בז לעומק ומכבד אך ורק סטאטוס חברתי. כנות ואינדיבידום הם זלזול באינטיליגנציה החברתית. האישיות, לפי תפיסתו בדומה לבניין מפואר יש לבנות אותה באופן מחושב ומתוכנן משלב היציאה מהנעורים והלאה. האדם שווה ערך למי שהחברה מוכנה להכיר בו ככזה. מכאן נולדת התובנה הקריטית של הסיפור: האישיות היא פונקציה של מבט הזולת. איזה יופי של סיפור בו די-אסיס מנפץ את האינטואיציה הרומנטית ואפילו את פורצי הדרך הפילוסופיים של התקופה כגון ניטשה. במקום לראות בזהות תהליך פנימי, אותנטי, כמעט קדוש, משאדו מציע זהות כמסכה שנלבשת בהתאם להקשר, בהמשך יבוא יונג ויאמר שאנחנו ארכיטיפים ומסכות. דווקא מי שמצליח לאחוז במסכה ה״נכונה״ זוכה להכרה, ואילו מי שנאמן לעצמו עלול להיוותר בלתי נראה. ההכרה החברתית, ולא האמת הפנימית, היא שמעניקה קיום. במובן זה, הסיפור חוצה את גבולות הסאטירה והופך לאבחנה קיומית: האדם תלוי בזולת כדי להיות.
האירוניה של משאדו פועלת כאן בעדינות מקסימה בעיני: האב מדבר בטון רגוע ופדגוגי, אך דבריו חותרים תחת כל רעיון של אותנטיות. הוא לא כועס ולא מוחה אך מעביר מעין ״זהו העולם בני״ באופן צלול ושכלתני. דווקא הרוגע של האב מעמיק את תחושת הזרות: העולם איננו ציני משום שהוא מושחת, אלא משום שהוא פועל לפי היגיון קר של הכרה וסמכות.
הסיפור חושף מבנה כפול של האישיות: מצד אחד, ישנו האדם הפנימי וזה החלק שחווה את העולם או חושב על העולם ובטח מרגיש כלפי העולם, מצד שני, ישנה הדמות הציבורית שבאה לידי ביטוי בשם, התואר, המעמד. אך בעוד שהראשון חייב להדחק אל הצללים, השני הופך לממשי באמת. האדם לומד לחיות דרך השתקפותו בעיני אחרים, עד שלעתים אין עוד דרך חזרה אל ה״עצמי״ המקורי. האישיות נעשית הד לקול חיצוני.
במובן עמוק בעיני זהו סיפור על אובדן האפשרות לזהות שאינה תלויה באישור. זוהי אמת לא נוחה בה האדם כפי שהוא מופיע בעולם, הוא לעיתים קרובות תוצר של מבט, ולא של מהות.

הסיפור הבא: הראי יש לי עליו המון מה לומר אבל אומר במשפט אחד: שוב משאדו מספר כי האדם הופך להיות מה שהחברה מצפה ממנו בעקבות שינויים שהוא עובר בעצמו וכיצד זה עלול להשפיע על חייו.

בסיפור זרועות אנו עוברים לאהבה טהורה בעיני נער מתבגר בן 15 וכיצד היא משפיעה עליו ועל הסביבה. לעיתים האהבה מסוכנת אף אם לא התרחשה, או שכן? סיפור מרהיב בעיני.

הסיפור האחרון אב נגד אם הוא סיפור נוגע ללב ועצוב ושם האנוכיות בתפקיד הראשי, כל אדם מכוון את הסביבה לאינטרס האישי שלו ויש לכך לעיתים מחירים כבדים.

לסיכום: הציון שלי 9/10
מקבץ מדהים של סופר שהקדים את זמנו וראוי לשבת עם ענקי הסיפורים הקצרים מהמאה ה-19. התרגום נפלא וקולח והספר פשוט טס לך מול העיניים פשוט משום שהוא כתוב פשוט אך מעביר כל כך הרבה מסרים רלוונטיים להיום כאילו שנכתב לא מזמן.”