“עד לפני מספר שנים ועוד לפני שהמציאו את הפקס והמייל, זוכרים שמצאנו את עצמנו, לא פעם בהמתנה דרוכה לקראת בואו של הדוור? היו ימים, זוכרים, איזו שמחה הייתה עוטפת את פנינו כשקיבלנו מכתב ממוען על שמנו?

בדרך-כלל אם המכתב היה מחבר או חברה, היינו פורשים לפינה מרוחקת, פותחים בזהירות את המעטפה וקוראים... ולפעמים היינו קוראים את אותו מכתב כמה פעמים.

בעבר ולפני כל ההמצאות הטכנולוגיות שאנחנו שוחים בהן כיום, המכתב היה אמצעי התקשורת האנושי היחידי בין שני אנשים מרוחקים. ככל שהטכנולוגיה התפתחה חליפת המכתבים הפכה לנדירה.

ציון בן-שטרית יליד 1955 להורים שעלו ממרוקו. את קשיי הקליטה, השפה והתרבות הוא חווה יחד עם הוריו ואחיו. ציון שירת בצה"ל והשתחרר בדרגת סא"ל, ובעיר ילדותו ביבנה כיהן כחבר מועצה וסגן ראש העיר.

את ספרו הקודם "עפריט" לא קראתי. מקריאה במרשתת הבנתי שיש קווי דמיון בין הספר "מכתבים לארמנדה" לספר הנוכחי. ב"עפריט" ציון בן-שטרית תיאר מסע משותף של אב ובן, שמפלסים את דרכם אל החופש, ומצליחים להתגבר על הפחדים שאפפו אותם. לעומת זאת, בספר הנוכחי לסבתא יש משקל כבד, ומהכתיבה של ציון בן שטרית ניכר שהיה קשור מאוד לסבתו. אחת מתובנות הסבתא לנכדה: "אלוהים לא משאיר אף אחד לבד ללא מכתב, ללא מסרים, מכתב זה 'מכתוב' אומרת לי סבתא, מכתב זה כל מה שנגזר עליך, לטוב ולרע. אדם שלא מקבל מכתבים, לא ירגיש לעולם שייך."

לסבתו של הנער היה חוש שישי. היא תמיד ראתה את הנולד. כנער הוא נהג לכתוב את מכתביה של סבתו. המכתבים היו מפיחים בה רוח חיים, וביטאו את כושר הביטוי שלה בעל-פה. הסבתא לא ידעה קרוא וכתוב, והמכתב היה עבורה אמצעי הקשר להעברת מסרים.

אז למי כותבים מכתב היום? לאחות אסתר. ומה יהיה כתוב במכתב? שהאח המשותף, משה עלול למות עוד השבוע, לכן יש להיערך לביצוע ההכנות הדרושות, ומה עוד שהסבתא בכבודה ובעצמה תקפוץ לביקור אליה השבוע. וכך גם לאחות חנה ולבת פרחה, נכתבו מכתבים על ידי הנער. כול המכתבים יחד וכל אחד לחוד, בישרו על מותו הקרב של משה. מעניין איך הסבתא ידעה לנבא את מותו של אחיה, למרות שמספר ימים לפני כן נראה שהכל בסדר... ???

הנער התגורר בבית סבו וסבתו כי בביתו לא היה מקום. הוא היה אחד מתוך תשעה אחים. ביתם של הסב והסבתא היווה עבורו מקום מצוין להתבטא ולהשכיל מסיפורים חכמים. הסב והסבתא שמחו על שנכדם מתגורר איתם, הם הרעיפו עליו אהבה, והוא מצדו עזר להם במטלות היומיות. יותר מכל, הוא השתוקק לקבל מכתב משלו. בכל פעם שפגש את הדוור, או לקח מכתב מערמת המכתבים שסבתא שמרה לו התאכזב, כי אף מכתב לא היה מיועד עבורו. הסבתא מצידה הרגיעה את נכדה ואמרה לו: "אל דאגה, בני, יבוא יום ותקבל גם אתה מכתב משלך, .... אלוהים לא משאיר אך אחד לבד ללא מכתב, ללא מסרים, ללא התייחסות". (עמוד 10)

יום אחד זה קרה... הגיע מכתב עבורו. עד כדי כך התרגש שהוא הצמיד את המכתב לליבו, ביקש לעצמו פינה שקטה, ופתח את המכתב בזהירות, בלהב הסכין שהיה צמוד אליו תדיר. הוא שלף את הדף מתוך המעטפה, פרש אותו, ומה קוראות עיניו?

"אני זה אתה
אתה זה אני".

הנער פנה לסבתא בשאלה, ואז ברור היה לה שזוהי התחלה חדשה... היא הבינה... יהיה המשך. את הנער היא ציידה במשפט: "אתה צריך להתכונן למסכת של מסרים ולמסע גדול, כדי לפתור את חידת חייך."

הנער חש שמשהו חג באוויר. המשפט "אני זה אתה" לא מניח את דעתו. מי זה יכול להיות? מדוע המכתב הגיע בעילום שם? האם ייתכן שמדובר במסע מסתורי לגילוי האני? האם זו מלכודת?

במכתב הבא הנער התבקש להגיע בשעה שמונה בערב לצריף של ארמנדה. ארמנדה הייתה עולה חדשה מטורקיה. הסבתא כינתה אותה משוגעת, ובינתיים ארמנדה הספיקה להחזיר ציוד...

האם הנער הלך לצריף של ארמנדה? כן! את מי הוא פגש שם? מה חשף הנער במסעו? מכאן ואילך התשובות בספר.

כתיבתו של ציון בן-שטרית ברורה, בהירה, טובה ורוויה בדמיון רב עם תבליני מתח, ובין לבין ישנן גם תובנות. אישית, אני פחות מתחברת לעולם המיסטי, העל-טבעי, נבואות ואמונות תפלות. מי שאוהב להציץ לפעמים לעולם שונה, לצאת מהקופסא ולהתרחק מהמציאות, מוזמן ליהנות מהכתיבה והעלילה.


לי יניני

אופיר ביכורים, פרוזה מקור, 223 עמודים, 2018

אגב, מאוד אהבתי את צילום העטיפה של הספר שאפו!”