רורראגו ורורראגי
אני שונא את הסוואנה. זה קצת מוזר, שהרי הסוואנה מפרנסת אותי יפה מאוד וכמעט כל מי שאני מכיר מוריק מקנאה כשאני מספר לו שאני צלם טבע, אבל בשבילי הסוואנה הפכה להיות המקום שאני תקוע בו. לא מצליח להתקדם, ולא מצליח לצאת ממנו. אני רק שוכב במארב עם המצלמות שלי והעדשות העצומות שלהן ונעקץ על ידי היתושים.
בשבוע שעבר סגרו איתי חוזה לתעד את חייהם של שני גורי אריות שנולדו כאן. אין להם באמת שמות, אבל הבמאי של הסרט, שאף פעם לא טורח להגיע עד אפריקה, קורא להם רורראגו ורורראגי.
לצלם אותם היה די סטנדרטי, הם קיבלו חינוך מסורתי מאמם ומשני אבותיהם ונהנו מחיי ילדות ונערות עשירים אשר הוענקו להם על ידי תנאי הטבע שמסביבם. כולם חיו בנעימים זה עם זה, אם כי קצת פחות "בנעימים" עבור האנטילופות, והאחים הרבו להשתובב בין ארוחה לארוחה ולהתקוטט בזמן הארוחות, ולספק לי חומר מצולם רב.
בכל ההתכנסויות לצורך אכילה, היו בני משפחת האריות כרועים על בטנם, שכובים מסביב לצבי, האיילה, הבאפלו, ולעתים אפילו סביב היפופוטם או ג'ירפה הרוגים שהיו מונחים במרכז. אני שנאתי את ההתקהלויות האלו, למרות שהן הכניסו לי בדרך כלל כסף טוב. חוץ מהריח הנורא, האכילה היתה פראית, ואני נאלצתי לשכב לצד אריות רעבים וחסרי סבלנות. אריות שהיו מסוגלים בקלות לשרוט אותי לעומק או זה את זה.
נכון אומנם שאריות לא תוקפים בני אדם כל כך מהר, כי הם הבינו כבר מזמן שאנחנו מגיבים קצת יותר מדי באלימות אם מנסים לאכול אותנו. אבל בזמן ההתכנסות לארוחה תמיד היה סיכון להיפצע, במיוחד מהאריה האב, שלפי הנוהג היה זכאי לחטוף לעצמו את חתיכות הבשר הטובות והדשנות ביותר שבגוף החיה הניצודה, או של צלמים מסכנים ששוכבים בקרבת מקום.
בין רורראגו ורורראגי, שני האריות הצעירים, שררו יחסי רעות טובים. הם אהבו לשחק ביחד, לישון זה על יד זה וגם אל הארוחות הגיעו וכרעו לא אחת זה לצדו של אחיו. בגלל שתמונות של אחווה ואהבה הן אומנם קיטשיות, אבל תמיד מכניסות כסף טוב, היו לי תיקיות שלמות של תמונות בהן חיככו בהנאה זה את צווארו ופניו של זה.
כך ליוויתי את משפחת האריות עוד ועוד, הסרט על האחים התקדם לאטו, ואותי המשיכו לעקוץ כל החרקים בסוואנה. בגלל שהתחייבתי לסרט, והייתי מקבל קנס ענקי אם הייתי נוטש אותו באמצע, לא היתה לי ברירה אלא לראות איך גדלו השניים, שרדו את ינקותם, את הילדות רבת ההפתעות שלהם, ואיך חצו גם את קו התנסות הנעורים, שבה מתגברים לעתים התסכולים האישיים. בקרב אריות צעירים חוויות אלו מעצבות את אופיים לקשיחות בדרגות שונות.
גם התסכול שלי גבר בינתיים, ונשאלת השאלה, מדוע? ובכן, כאשר חתמתי על החוזה לצלם את זוג האריות — צפיתי שלא ישרדו יותר משנה או שנתיים, ולכן לא חשבתי שאשאר תקוע עם המחויבויות בבורות הבוץ של הסוואנה כל כך הרבה זמן.
חמור מכך, עכשיו כשהגיע זוג האחים לגיל ההתבגרות הם עמדו לצאת לדרך משל עצמם, אלא שלמרות שלכאורה הם למדו את הדברים הנחוצים להישרדותו של כל אריה צעיר, הרי שהכול התפספס להם כאשר הגיע רגע האמת וכך נסתיימו מסעות ציד רבים במפח נפש לאריות הצעירים ולי גם יחד.
והנה הגיע הרגע ממנו חששתי. רורראגו ורורראגי הגיעו לבחרות, ובדרך הטבע היצר המיני התחיל לפעול בתוכם אפילו אם לא בחרו בכך. הבעיה עם אריות בגיל בחרותם היא שגם אביהם וגם אמם שמים לב לכך, וערב אחד נתקלו השניים בשאגה חריפה של אביהם הזועם, שמיד אחריה באה נהימת אזהרה של אמם, שיכלה להיות מוסברת רק כעצה טובה להסתלק תכף ומיד מהשטח כדי שלא יבולע להם. התעוררה בעיה. עכשיו נאלצתי לצאת מנקודות המסתור המאובטחות שלי שהיו פזורות ברחבי הטריטוריה של האריות, ושבניתי בעמל רב לאורך שנים, ולצאת אחרי שני הכפירים לתור את הסוואנה.
עד מהרה מצאו עצמם השניים מוטרדים ורעבים, רחוקים מהמשפחה, ובפעם הראשונה אמורים לדאוג לצורכיהם בעצמם. כאריות חכמים שגדלו במשפחה נורמטיבית הם ידעו כלל זהירות חשוב אחד: אסור להם להיתקל באריות זכרים גדולים ובכירים, ראשי משפחות אשר שולטים בטריטוריות שכנות. כל היתקלות כזו תסתיים במוות בטוח.
גם אני הייתי מוטרד, כי לרכוב בג'יפ אחרי אריות זה קשה ומאובק, והם גם נאבדים לך בקלות. חוץ מזה לא רציתי להרוס בטעות צילומים של צלמים אחרים המפוזרים על פני הסוואנה עם ג'יפ שפתאום מגיח לפריים ואז צריך למחוק אותו עם פוטושופ.
הבנתי שאין לי ברירה ולכן המשכתי לרדוף אחרי השניים בין הטריטוריות של אריות שונים מבלי להיכנס למרכזן. לאט לאט האריות שיפרו את סגנון תקיפת המארב שלהם. אומנם הם מסוגלים להגיע למהירות של 55-45 קמ"ש, אבל היכולת שלהם להתמיד בריצה מהירה זו מעבר ל-100 מטר היא מוגבלת. לכן כל הסתערות על בעל חיים מהיר מסתיימת בכישלון, אלא אם כן היא מתחילה ממרחק קצר של לא יותר מ-20-10 מטר. אכן, שיפור טכניקת ההסתערות קצר להם הצלחות בשדה הציד והעלה את סיכויי ההישרדות שלהם. כך, בהדרגה, התרגלו שני הכפירים הצעירים לאורח החיים החדש ללא המשפחה.
יום אחד הגיע הקץ לנדודי. אחד האריות, אני חושב שזה היה רורראגו, פגש לביאה צעירה. הוא מצא חן בעיניה והיא נראתה לו יפת תואר. הוא החל לחזר אחריה ואני, באופן מקרי, או שאולי לא, פגשתי צלמת שעקבה אחרי הלביאה, עם חוזה דומה לשלי. אלא שבניגוד ללביאה, שנראָה כאילו היא מתעניינת במחזר שלה, דומה שהצלמת ראתה בי מטריד זקן ותו לא.
שמה של הצלמת היה ג'ני, וניכר עליה שלהיות צלמת טבע נראה עדיין בעיניה כמו משאת נפש. הנחתי שמתישהו היתושים, קלקולי הקיבה, הזיעה והיעדרן של מקלחות סדירות, שלא לומר הצחנה הנוראית הנודפת מהגוויות — יתישו אותה לחלוטין ויחסלו את התלהבותה.
בכל מקרה רורראגו ורורראגי כבר בגרו וכוחותיהם התעצמו ורעמתם התחילה לצמח שיער שחור. גם משקלם גדל, וביטחונם העצמי בכוחם גבר. הם התחילו לנוע בחופשיות בסוואנה ולא חששו יותר להיתקל באריות בכירים אחרים. השאגה, שפעם היתה מפחידה אותם, רק דירבנה את השניים. וכך קרה שיום אחד נאלצתי ללכת אחרי ג'ני והאריות, ובמקום לסגת בכבוד נתקלנו כולנו באריה בכיר.
קרב איתנים נפתח בין האריה הבכיר ושני האחים. וכבר בתחילת הקרב ניכר בעליל יתרונם של שני האחים והאריה הבכיר נסוג פצוע, פינה את השטח והסתלק. רורראגו הבחין בלביאה והתחיל לצעוד אליה. אבל אחיו רורראגי הקדים אותו. שני האחים התבוננו זה בזה וכנראה שהחליפו ביניהם מילים בשפתם. ייתכן שרורראגו התוודה בפני אחיו שהוא עייף מהקרב עם האריה הבכיר, עם רמז נוסף לאחיו להתקדם לאן שצריך.
דיון די דומה היה לי עם הליבידו שלי, שגם הוא כבר הראה עייפות, ואני כמו אחד האחים נותרתי לרבוץ בלי לנסות שום דבר עם ג'ני.
באותו יום כבשו לעצמם רורראגו ורורראגי נחלה חדשה בסוואנה והניחו את היסודות למשפחה חדשה. שני האחים הרימו את ראשם כלפי מעלה והשמיעו את שאגת הניצחון המשותפת שלהם. יצא שנותרתי עם הבעיה שלי, איך להסתדר עם ג'ני וגם איך אני לומד את השטח החדש כדי להמשיך ולתעד את האריות בלי לדרוך לה על היבלות.
כך, בזמן שהסוואנה הרגילה את עצמה לחילופי שלטון ולתחילתה של שושלת חדשה באזור, אני פסעתי בעדינות סביב ג'ני, מחליף את השאיפות שלי לשכב איתה בשאיפה למצוא מקום לשכב בו במארב ככה שאוכל לתעד את האריות מבלי להפריע לה במשימות שלה.
במשך השנה נוספו למשפחה גורים ממין זכר וממין נקבה. שני האחים קבעו ביניהם בהסכמה את היררכיית החשיבות, לפיה רורראגו הבכיר היה מספר אחת ורורראגי הצעיר מספר שתיים. רורראגו שהיה התקיף בין השניים קבע את הכללים בטריטוריה, ולפיהם נהגו כל יתר דיירי הסוואנה הכפופים לו.
אצלנו הייתי אני המשני לג'ני החריפה, אם כי פחות בגלל תקיפותה ויותר בגלל הנוהג בין צלמי הסוואנה המקצועיים לפיו מי שנמצא ראשון בשטח מסוים הוא האחראי והמפקד עליו. בכל מקרה, קיוויתי שאצליח לשכנע את הבמאי במשרדו בהוליווד לוותר על המשך הפרויקט הזה, שסירב להסתיים, ולרכוש את שארית החומר המצולם מג'ני, שהתגלתה כצלמת מוכשרת מאוד.
אבל הוא לא היה מוכן לשמוע על זה ואני נותרתי תקוע עם שני אריות שנראה כאילו הם רק עולים מחיל אל חיל משבוע לשבוע.
רורראגו התגלה כשליט קשוח וחסר רחמים. יום אחד עברה רביעיית כפירים צעירים דרך הסוואנה. רורראגי, האח הרגוע יותר, היה הראשון שהבחין בהם. הוא עקב אחריהם במבטו והתלבט אם לתת להם לעבור או לתקוף אותם, כי הרי בעוברם כאן שברו הצעירים האלה את כללי המשחק. רורראגי נזכר בימים ההם, בהם נאלצו הוא ואחיו לעזוב את משפחתם והוכרחו להתנהל בפחד מתמיד בטריטוריה לא להם. הוא החליט להבליג ולאפשר לחבורת הצעירים לעבור.
ואולם, אחיו הבכור קלט את ריחותיהם באחת. כאשר הופיעה הרביעייה בקצה המישור המשתפל אל הנחל הסמוך הוא התנפל על הצעיר מביניהם, ולפני שהמותקפים הצליחו להבין מה מתרחש סביבם, כבר הרגו שני האחים את הכפיר המותקף והפנו את פניהם אל היתר.
שלושת האריות הצעירים מיהרו לעשות חשבון פשוט, הפנו את זנבם לעבר התוקפים ונסו על נפשם. היו אלו רגעים מלאי עוצמה ואכזריות והוד, שכולם נתפסו אצלי במצלמה במלוא הדרם. ג'ני היתה הורגת בשביל צילומים כאלו. אבל לי היו כבר מאות דקות של מאבקים דומים בעברי והדבר היחידי שאולי בכל זאת שימח אותי הוא העובדה שהם נתנו לי תירוץ לחבור לג'ני כדי להראות לה את הצילומים.
חשבתי שאולי היא תהיה משועממת או מתוסכלת מספיק כדי להתנשק איתי קצת. זה עבד, אם כי אני חושב שהעובדה שהיא גילתה שבעלה עוזב אותה היתה יותר חשובה. בכל מקרה, ג'ני מיהרה להבהיר לי שמדובר באירוע חד־פעמי, שלא יחזור על עצמו לעולם. במשך כל השנתיים שהמשכנו לתעד את האריות היא המשיכה להזכיר לי את זה פעם אחר פעם כשניסיתי להתקרב אליה בתקווה חדשה.
זה אולי נשמע קר ואכזרי מצדה, אבל צלמי טבע בסוואנה הם יצורים יחידניים, כך שממילא במשך כל הזמן הזה שכבנו כל אחד במחסה משלו, רחוקים זה מזו, בזמן שנמלים טיפסו לנו על הרגליים ופילים חירבנו לנו מול האף.
יום אחד, שנתיים בערך אחרי הנשיקה החד־פעמית, הגיע רגע האמת בנחלתם של רורראגו ורורראגי. שלושה אריות צעירים, שהיו חזקים דיים כדי להתמודד נגד שני האחים, פלשו אל הנחלה.
רורראגו לא המתין, הוא זינק לקראתם ומיד נפתח קרב איתנים. לאחר קרב שקול שנמשך דקות אחדות השתררה התחושה שזהו מאבק לחיים או למוות. השלושה כיתרו את רורראגו מכל עבר וכל אחד בחר לו למטרה חלק אחר מגופו. האחד הסתער לעבר גרונו המוגן על ידי הרעמה, השני תקף את כפות רגליו האחוריות, השלישי השקיע את ניביו בבטנו התחתונה של רורראגו. תוך זמן קצר נכנע רורראגו. חלקו התחתון שותק כאשר נפצע קשה בגבו, וחוסלה יכולת התגובה של שתי רגליו האחוריות. מחלקה התחתון של בטנו פרצו החוצה האיברים הפנימיים, ואיתם פרץ דם שכיסה את כל הלוחמים. רורראגו לא ויתר, ולמרות שמותו התקרב במהירות הוא המשיך להכות ביריביו בשתי כפותיו הקדמיות. אבל הקרב הוכרע.
כאשר חזר אחיו מענייניו כל העסק כבר היה אבוד.
אלא שאני, אחרי כל השנים האלו, לא הייתי בסביבה כדי לתעד את הקרב ואת סופם של האריות.
ג'ני קראה לי לאוהל שלה בפעם הראשונה זה שנתיים, ולא יכולתי לסרב לה.
לבמאי שלחתי צילומים של קרב אריות אחר, אחד שצילמתי כבר לפני 15 שנים.
הוא לא שם לב.
