“אף פעם לא סיימתי את הוגוורטס. אף פעם לא עזבתי באמת את הפלך. אף פעם לא נטשתי סופית את אבונלי, וחלק ממני עדיין מטפס על ערמות עצים בגרונד ברחוב פאל. אני משלמת דמי שכירות על דירה בירושלים אבל גרה כדיירת משנה גם באינגרי ובנרניה ובפרידיין ובסנקטפראקס ובנוֹחִיָּה, כמו גם במקומות ממשיים לגמרי כמו יורקשייר ורחוב בייקר 221 וברלין - ובמקרה הזה, ספציפית, אני מאוד מאוד חיה ברחוב גארדם, קמרון, מסצ'וסטס, עם גיחות קיץ לארנדל או לפוינט מויט, מיין.
ומלבד שמונת האחים שלי, יש לי גם את רוזי, אכפתית ואחראית ושקולה, עם הלב הכי גדול בכל מסצ'וסטס;
ואת סקיי, עניינית וחסרת סבלנות וסרקסטית, משוגעת על מתמטיקה, מילולית הדמות האהובה עלי בספרות כולה כרגע;
ואת ג'יין, רומנטיקנית חסרת תקנה, ההוגה המבריקה של סברינה סטאר והאלטר אגו של מיק הארט, שחקן כדורגל פרוע;
ואת באטי, קטנה וביישנית ואוהבת כל יצור חי באשר הוא, מסתובבת בכל מקום בכנפי פרפר קטנות (תודה לרויטל);
ועוד אחרים, שצצו במשך חמשת ספרי הסדרה המופלאה הזאת, מי להופעת אורח, ומי כדייר קבע בסדרה, על המדף שלי, וגם (סקיי היתה מגלגלת עיניים, אבל ג'יין היתה מבינה בדיוק למה אני מתכוונת -) בראש, באסוציאציות ובלב.

ידיעות ספרים הוציאו ברוב אדיבותם את שני הספרים הראשונים בסדרה, "בנות פנדרוויק" ו"בנות פנדרוויק מרחוב גארדם". אחר כך משום מה הם התעלמו לגמרי מ"The Penderwicks in Spring", "The Penderwicks at Point mouette" ו"The Penderwicks at Last".
אז קראתי אותם באנגלית, בזה אחר זה, שוברת את השיניים ואת שיאי קצב הקריאה שלי פעם אחר פעם. כי לא היתה לי ברירה. כי הייתי מוכרחה לדעת מה קורה לכל מי שלמדתי להכיר ולאהוב וליוויתי במשך חמש עשרה שנה - חמש עשרה שנה! - כי זה השלב שבו אכפת לי כל כך שאני כבר לא סומכת על הסופרת שתדע מה טוב ומה נכון לדמויות שלה. שאני חייבת לוודא שהיא כותבת אותן נכון ומעניקה להן את הסוף שהן ראויות לו.
כי אני זקוקה לזה עוד פעם אחת, לראות את העולם דרך העיניים של הפנדרוויקים, להשתולל איתם, לרוץ איתם, לשמוע את המוזיקה שהם שומעים ולצפות איתם בסרטים ולשחק איתם כדורגל עם ניק וטומי, השכנים ממול; לבכות איתם ולצחוק איתם, לחוש את הוודאות המוחלטת הזאת שאתה אהוב, שיש לך מקום בעולם, שיש לך תמיד מאחוריך את המשפחה הכי טובה שיש, שתילחם למענך בכל דרקון באשר הוא; ללטף איתם כלבים וחתולים ולהציל עכבישים וארכיאולוג דמיוני ולהתיידד עם אנשים ולהפוך אותם לחלק מהמשפחה, פנדרוויקים-של-כבוד; לכנס אספות משפחתיות חגיגיות ולהישבע "לשמור בסוד את כל מה שנאמר כאן, אפילו מאבא, אלא אם כן אתם חושבים שמישהו עלול לעשות משהו ממש רע"; לחלום ולפחד ולרצות ולאהוב ולהתחרט, לאפות בראוניז, לצלם סרטים על חייזרים מתים. פשוט... לחזור להיות פנדרוויק. עוד פעם אחת אחרונה.

ולכן (סקיי כבר היתה צוחקת ממש) לבי נשבר כאן.
כי בספר הזה, אני נפרדת מהפנדרוויקים רשמית. לא יהיו להם עלילות חדשות, הם לא יחזרו אלי בעוד קיץ, לעוד הרפתקה, עם עוד חברים.
וזה שובר לב בדיוק כמו האפילוג של אוצרות המוות, כשאנחנו עומדים בפעם האחרונה ברציף תשע ושלושה רבעים; אף על פי שזה סוף שמח, אף על פי שהכל היה טוב, פשוט כי עכשיו הדרך היחידה חזרה להוגוורטס היא לא קאנונית בעליל, ולעולם לא נשמע שוב את ג'ורג' של רולינג מקניט את הארי של רולינג בקשר לשום דבר.

ולכן אני בוכה כאן.
ואני מתאפקת ולא כותבת מילה על כל מה שקורה בספר האחרון מעבר להיותו האחרון, כי בנות פנדרוויק היא סדרה יפהפיה והיא הביאה לי אושר ודמעות ואני רוצה שכל העולם יקרא אותה ואני מסרבת לספיילר אפילו קצת. אני מתכוונת לזה. תקראו אותה. תקראו כל ספר וספר בסדרה הזאת. היא שווה את זה.
אין דבר כזה, אגב, מבוגר מדי בשביל ספרות ילדים. שמונים אחוז מהמדפים שלי הם ספרי ילדים על פי הספר, והם נפלאים ומלאי חיים וכתובים למופת. בלי דעות קדומות. לכו חפשו את הסדרה הזאת. היא נראית בהתחלה תמימה ומקסימה ומלאת אמון באנושות, והיא כל כך הרבה מעבר, ואתם תתאהבו בה לגמרי, והיא תשבור את לבכם כמו שהיא שברה את שלי.

כדי להיות חנון של ממש, היא חשבה, צריך להעדיף עולמות דמיוניים על פני העולם האמיתי. (מעריצה / ריינבו ראוול)
ברור שאני מעדיפה. איך אפשר שלא?”